בכל מה שנוגע לגיבורי התרבות שלנו, אנחנו עיקשים, נוקשים, ומסרבים לתת להם להשתנות בקלות. מי שהחלה כדוגמנית והפכה למגישה תמיד תישא איתה את העבר שלה, מי שהתפרסם בתכנית ריאליטי לא ישתחרר כל כך מהר מן התווית. גם לג'יי. קיי. רולינג, מחברת סדרת רבי המכר "הארי פוטר", והאישה העשירה ביותר בעולם, לא פשוט לעבור מעולם הילדים אל המבוגרים. ספרה החדש "כיסא פנוי" נמדד באופן מיידי בזכות ההצלחה או הכישלון לחצות את הכביש לצד של המבוגרים מבלי להידרס בדרך. ובכן, המקטרגים, הספקנים והמצקצקים יכולים לבלוע את מצנפת סלית'רין שלהם. רולינג עומדת במשימה שהציבה לעצמה בכבוד, ואפילו יותר מזה.
"כיסא פנוי" מתחיל במותו הפתאומי של בארי פרבראדר, חבר מועצה בעיירה אנגלית (בדיונית) וקטנה בשם פגפורד. מותו של פרבראדר הוא משק כנף הפרפר שעתיד לחולל את הטורנדו שיסעיר את כל העיירה, יסחוף לתוכו משפחות שונות, אסונות קטנים וגדולים, סודות ושקרים שיתנפצו. והכל בגלל כיסא אחד במועצה קטנה שהתפנה לפתע, ויביא למירוץ ספורטיבי יותר ופחות כדי למלאו על ידי אחד מתושבי העיירה. סלע המחלוקת העיקרי שמאיים להפר את השקט של פגפורד הוא באשר לעתידו של "השדות" - שיכון עני שהסתפח אל פגפורד שלא בטוחה האם היא רוצה לנער מעליה את האחריות אליו, או לאמצו ולקחת עליו את האחריות. בניגוד לתקציר העלילה, לא מדובר בדיוק ברומן פוליטי, אלא אם כן מרחיבים את מושג הפוליטיקה עד לחברתי והאישי, כפי שרולינג רוצה שנעשה. ומה שבהחלט ברור מ"כיסא פנוי", הוא שרולינג מגיעה עם מסר; מסר חד, מיואש וזועם.
אם יש משהו שמעסיק במיוחד את רולינג, הרי שזה משפחות משפחות על הרכבן המאולץ, החלקי, הלא רגיש לפרטים שבו. ב"כיסא פנוי" יש בעיקר מערכות יחסים שמתנפצות על סלעי היומיום, העיוורון, האנוכיות. הורים שלא רואים את ילדיהם; בני נוער זועמים ואכולי טינה; נקמות ואכזריות שמופנות לכל עבר עד שהכל מתנקז אל טרגדיה שאי אפשר להתעלם ממנה. לכאורה, כמובן. עד שתגיע הטרגדיה הבאה ותלמד אותנו שלא למדנו שום דבר.
רולינג, כאמור, מוטרדת. גם אם ב"כיסא פנוי" אין זכר לעולם מלא הקסם של הארי פוטר, ברור שרולינג עדיין מחזיקה בעמדה מיוחדת כלפי ילדים - ילדים הם האפשרות היחידה של המבוגרים לכפר על חייהם הקטנוניים, האפורים, מלאי הפשרות וההפסדים. אלא שרולינג לא מתכוונת לשחרר את הקוראים שלה בתחושת הקלה או גאולה כלשהי, ההיפך הוא הנכון. אם "כיסא פנוי" מתחיל בטון מעט מרוחק-משועשע, כזה שיש בו את היובש הבריטי המבודח, הרי שהחיוך נמחק עד מהרה כשמסתבר שרולינג אינה באמת משועשעת.
אם לחלק את ההתייחסות ל"כיסא פנוי" לשני חלקים, הרי שהוא כתוב היטב, שת לבו לפרטים ובורא מציאות מלאה ומשכנעת. הוא בהחלט יכול היה להרוויח יותר אם היה מתקצר בתחילתו, ומגיע מהר יותר אל העיקר; אז גם תחושת הרמייה של התחלפות הרומן בסגנונו באמצעו, היתה פחות מורגשת. החלק השני, הוא החלק של המסר שלרולינג חשוב להעביר, כל כך חשוב שהיא מעט מאבדת שליטה על העלילה שלה ויוצאת מגדרה כדי להוכיח את הנקודה שלה. ומהי אותה נקודה של רולינג? ובכן, יש לזה כמה תשובות אפשריות מי ששפר עליהם גורלם, מחובתם לסייע לאלו שלא; בזמן שמבוגרים עוסקים בקטנוניות וברכילות, דור העתיד מוזנח ואבוד; האחריות על שלום הפרט מוטלת על הכלל; הילדים הם האפשרות לעתיד אחר, אבל אנחנו דופקים את הכל באנוכיות ובקוצר הרואי שלנו. הכל טוב ויפה, אבל מעט עמום. ואי אפשר להסיק הרבה יותר מכך, כיוון שרולינג מסרבת להציע פיתרון או תקווה.
בסופו של דבר, "כיסא פנוי" הוא רומן מעניין, ובהחלט שווה קריאה, ואם עיקר העניין שלכם בו הוא האם רולינג צלחה את מבחן האש הוא יענה על הציפיות. אבל הוא גם רומן מפוספס, כזה שיכול היה להיות מורכב ואפקטיבי הרבה יותר אם רק המסר הסוציאליסטי וההומאניסטי שחשוב לרולינג להעביר לקוראיה לא היה מגיע על חשבון העלילה. אפילו דמות אחת של רולינג לא זוכה למגע של חסד, ודווקא כאן, אפשר היה לפזר מעט מהקסם של "הארי פוטר" ולאפשר איזה אור קטנטן בקצה המנהרה החשוכה מאוד של רולינג.
כיסא פנוי / ג'יי. קיי. רולינג, מאנגלית: אסף גברון, 558 עמודים, בהוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
מה חשבתם על הספר? ספרו לנו בפייסבוק