התכנית של "עובדה" על רז אטיאס עשתה רק חצי עבודה

כאילו לא מספיקה מגיפת הארבה, כאילו הקשיים המגוחכים בהקמת הממשלה לא מבאסים דיים, כאילו לא סבלנו מספיק מקריאה אודות המורה המעליבה והרב המטרידן, באו איתי אנגל ו"עובדה" והעלו אתמול מן האוב אל לב הפריים טיים את אחת הפרשיות הכי מדכאות שסוקרו בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית: סיפורו של רז אטיאס, הנער שאיים להתאבד ביחד עם חברתו ונהרג לבסוף מירי של מתנדבי המשטרה. איך היה? מדכא בצורה קיצונית: אנגל ו"עובדה" לקחו אותנו לסיור בן שלושת רבעי השעה במעמקי הגיהנום של צירופי המקרים, של החלמאות הפושעת, של טעויות האנוש, בלי לרכך או לעדן את הזוועה – לא בדיוק צפייה מהנה לצד ארוחת הערב, אבל במונחים של תכנית תחקירים, טלוויזיה מצויינת ואפקטיבית כמו שב"עובדה" יודעים לעשות.

ובכל זאת, אחרי כדור הרגעה או שניים מותר להיזכר שמעבר לאימפקט הרגשי, התחקיר של אנגל מותיר כמה שאלות לא פשוטות, ובראשן הבחירה של מערכת "עובדה" לקחת טרגדיה אנושית מורכבת ולסמן אשמים. במקרה של הכתבה הנידונה מדובר היה במתנדבי המשטרה, שעל פי הטענה שנשטחה לא הפעילו שיקול דעת תוך כדי טיפול בסיטואציה, וגרמו לכך שקריאה לעזרה של שני בני נוער אבודים הסתיימה במוות.

זו לא הפעם הראשונה העונה בה "עובדה" בוחרת בטקטיקה הזו – התחקיר אודות האירוע של דורון נשר ומד"א, מוקדם יותר העונה, עשה דבר דומה – ומותר להם, לאנגל ולחבריו למערכת, להיות חד צדדיים אם זו בחירה שנעשית באחריות. שלא יהיה ספק, התחקיר אתמול היה כתב אישום משכנע ולפרקים אפילו מצמרר - אלא שהוא כשל בשתי נקודות מפתח: הוא לא הביא, בשום צורה ממשית, את טיעוני הצד השני (מלבד תגובה לאקונית של המשטרה בסיום, זה היה מונולוג של המשפחות המאשימות את מערכת החוק); והוא לא העז להצהיר בבירור ובקול רם על כך שבחר צד, והעדיף לעטוף את כתב האישום בדיבורים כלליים על גורל, אקראיות ועוד כל מיני דברים שנהוג לומר בכתבות על טרגדיות.

אם אנגל היה משכיל לשים את הקלפים על השולחן, ונותן מספיק פתחון פה לצד של המשטרה בפרשה, הסרט שלו וגם טענותיו היו רק מרוויחים; במקום זה יצאה לו כתבה שעם כל כמה שהיתה מרתקת, הותירה תחושה לא נוחה. זה מצער במיוחד כי אנגל נגע רק ברפרוף – גם אם די בנחרצות – בזווית המטרידה ביותר בפרשייה: אגודת אפרת, החקיינית הישראלית הכשרה והסהרורית במיוחד של הנצרות הקנאית בארצות הברית, שעל פי טענות מוצקות שלחה מתנדבות לארוב לנערה בת 17 ולהדיח אותה להימנע מהפלה, והובילה את כל גיבורי הסיפור הזה לסחרור שהסתיים באסון. האזכור האגבי כמעט של האגודה ושל תפקידה העקיף באסון של משפחת אטיאס הוא עוד החמצה בתחקיר, שאולי פעל על בלוטות הרגש וסיפק טלוויזיה טובה, אבל בסופו של דבר, מנקודת מבט עיתונאית, עשה רק חצי עבודה.

מה אתם חשבתם על התחקיר? דברו על זה בפייסבוק