המיקסטייפ כובש את סצינת ההיפ הופ בישראל

כבר יותר מעשור ששי 360 מנסה לפרוץ לשוק הבינלאומי. כמי שהעביר את גיל ההתבגרות במונטריאול, שי (חדד, למי ששואל) לא ניחן במבטא הישראלי המציק שרוב בני ארצנו נושאים כאות קין בחלק מהנסיונות לייצר מוזיקה באנגלית, לכן יש לו יתרון מובנה ואפילו כמה קשרים בתעשייה הקנדית, מרחק שעת טיסה קצרצרה מניו יורק. למעשה, לפני האפיזודה הישראלית שהובאה לכם בחסות ת.א.ק.ט, חדד הוציא אלבום מצויין באנגלית בשם "Chapters". האלבום לא זכה להצלחה לה הוא איחל, והוא עבר לישראל ופיתח קריירה בעברית, בזמן שהיפ הופ מקומי רק החל להיחשף לקהל הרחב.

התוצרים שהוציא חדד בעברית לא דמו בהרבה לחומרים הקודמים שלו, ויחד עם מספר שירים טובים שהוחבאו כרצועות אלבום, הרבה מהחומרים שלו חלו בוירוס הסאבלימינלי. על אף שהיה ברור שמדובר בראפר כשרוני באופן בלתי רגיל, נדמה שחדד השלים עם הבינוניות שלו בעברית והמלחמה על המיינסטרים גם אחרי שעזב את הבית של קובי שמעוני. עכשיו, כשהוא מנסה בשנית למצוא את מקומו בשוק העולמי, נדמה שהוא מעולם לא איבד את זה.

מה שאיפשר לו את החזרה למקורות הוא הפורמט הנוזלי והדיגיטלי של המיקסטייפ, סוג של מוטציה שהתפתחה מאותו מוצר ריבועי ומהפכני – הקסטות. בעולם ההיפ הופ היה לקסטות תפקיד נכבד – ברחובות נהגו להפיץ הקלטות ממסיבות והופעות עוד לפני שהוקלט הראפר הראשון באופן רשמי, ועד ראשית הניינטיז הפך ה"מיקסטייפ" לסוג של הגדרה כוללת לכל אסופת שירים חצי רשמית עד חובבנית להפליא, והדרך שרוב הראפרים ניסו להתקדם באמצעותה.

כיום המיקסטייפ מספק לראפרים שתי אפשרויות מעניינות – פריצה, או סתם יציאה ממסגרת הדוקה של אלבום. המיקסטייפ של חדד, שקרוי "The Inglourious Basterd" על שם הסרט של טרנטינו, מייצג את שתי האפשרויות - עקב המצב הייחודי שהוא נמצא בו. מצד אחד הוא מוזיקאי עם ארבעה אלבומים מאחוריו, ובכך הוא מנצל את הקלילות וחוסר הקוהרנטיות המובנה של המיקסטייפ כדי לשחרר את הלחץ בין אלבום לאלבום ועל הדרך להוציא שירים שלא מצאו את מקומם או דברים שהוקלטו על ביטים לא מקוריים (כמו "Problem" שמשתמש בביט של הלהיט המוצדק "Fuckin' Problem"); מצד שני, העובדה שהאלבום פורסם באתר DjBooth והופק על ידי צמד המפיקים הישראלים ראף ואביש, מצביעה על כך שחדד מחפש חשיפה לקהל בינלאומי חדש, ובכך הוא מנצל את האפקט השני של המיקסטייפ – חשיפה ראשונית.

זו בהחלט החלטה חכמה. כמו בכל התעשייה, גם המיקסטייפ שינה את צורתו בעקבות כניסת האינטרנט למשחק. כבר קשה לספור את כמות הראפרים שזכו להשקת הקריירה שלהם בעזרת מיקסטייפים שהופצו ברשת, אבל מספיק לאזכר את דרייק ואת חבורת אוד פיוצ'ר כדי לרמוז כמה רחוק יכול להגיע ילד שמקליט ודוחף את המוזיקה שלו באופן עצמאי. מאוד קשה לברור את המוץ מן התבן עם יותר מ-200 מיקסטייפים שמשוחררים מדי יום – הערכה גסה כמובן – אבל זה של חדד, עם הוותק של האמ.סי ורמת הגימור הגבוהה, בהחלט מציג היטב את הראפר הישראלי-קנדי המוכשר.

למרבה השמחה, חדדהוא לא הישראלי היחיד שהבין את הפוטנציאל שמביא איתו מיקסטייפ. בחצי השנה האחרונה בלבד יצאו להורדה חמישה מיקסטייפים ראויים לשמם עם חותם ישראלי. חברו האמריקאי-ישראלי של חדד, סניקאס, הוציא את "There's a Rapp For That" שמארח גם חבר'ה חצי-מוכרים כמו בישופ למונט ובולדי ג'יימס. אורטגה הוציא מיקסטייפ שני, "קראקספקטיבה", שבו הוא יושב על רימיקסים של הרכבים ישראלים כאקסום, איזי, לוקץ' ושותפו לשעבר פלד. אפילו עדי אולמנסקי שותלת בתמהיל הסגננונות במיקסטייפ האחרון שלה מנה הגונה של היפ הופ.

אבל המיקסטייפ שמסמן את ההבנה המרכזית של הראפרים הישראלים בנוגע לנושא הוא דווקא המוזר מביניהם – "חרוימל'ה מכוכב משה" המפתיע של כהן@מושון, צמד המיכאלים המגניב ביותר בעולם. מדובר במיקסטייפ עם סיפור מסגרת רופף על חיפוש חללי אחרי הדמות המוזרה של חרוימל'ה מכוכב משה, אבל השיחוק האמיתי בו אינו הצידוק המחופף להוצאתו, אלא דווקא חוסר הצידוק.

על פניו, אין לצמד הראפרים סיבה להוציא עכשיו מוזיקה. אין להם כבר סינגלים לקדם מהאלבום האחרון והמצוין שלהם "מחשב לכל ילד", ולא ידוע על אלבום באופק. זה גם לא מיקסטייפ שמיועד לפריצה לקהלים חדשים, עם המוזיקה המאוד כהן@מושונית וההומור הפנימי, שלא ממש מנסים להתחנף לאף אחד. כהן בכלל מנסה להצליח כביטמייקר בארה"ב ומושונוב ממשיך בקריירה המכניסה בהרבה (מן הסתם) שלו כשחקן. נדמה שההרכב הוציא את המיקסטייפ מאהבת המשחק גרידא - סתם כי הם כתבו כמה וורסים ורצו להשמיע לאנשים.

במידה רבה, זה מחזיר את כהן@מושון לימים שבהם שירים ביתיים שלהם הופצו בסולסיק ולשיטת הקידום הישנה של "מפה לאוזן" בחיזוק המהירות הווירטואלית – בקיצור, ויראליות בשירות המוזיקה. כאן הם יכולים להתפרע עם קונספט הזוי, לחגוג על ביטים שהם אוהבים ולשחרר קטעים עם סימפולים שלא אושרו, כמו הבונוס טראק המדהים שמסמפל את "שיר השיכור" של ג'ו עמר.

כבר יצאו בישראל מיקסטייפים של היפ הופ, אבל מעולם לא היה יבול כזה מרשים ממספר אמנים עם ותק וניסיון, סגנון שונה ומסיבות שונות כל כך. לפני כשנה וחצי יצא גל קטן של מיקסטייפים שהציגו שלושה ראפרים מרשימים. חסיד בוקה וזי קיי מוערכים מאוד ומוכשרים עוד יותר, אבל מאז אותם מיקסטייפים, הם נמצאים בתהליך עבודה ארוך מאוד על אלבום בכורה. המיקסטייפ הוא דרך נהדרת לצאת מהקופסה, לשחרר קצת מוזיקה בלי כל הבירוקרטיה ולהגיע ישירות לקהל. נדמה שההיפ הופ הישראלי סוף סוף מתחיל להבין זאת.

מה דעתכם על מתקפת המיקסטייפים הישראלית? דברו על זה בפייסבוק