"אדמה מובטחת": ראיון עם גאס ואן סנט שמכריז - "הוליווד היא השטן"

הרבה לפני ש"ארגו" זכה באוסקר, בן אפלק כבר טיפס לבמת הטקס הנוצץ כדי לקבל את הפסלון המוזהב. זה קרה ב-1998, והוא נהנה מהכבוד הודות לתסריט המקורי שכתב ל"סיפורו של וויל האנטינג" יחד עם מאט דיימון. חברו הטוב גם כיכב בצדו בסרט, וביים אותו גאס ואן סנט, שהיה כשלעצמו מועמד לפרס בקטגוריית הבימוי, אך לא זכה.

מאז, ואן סנט לא שב לשתף פעולה עם אפלק, אבל המשיך לעבוד עם דיימון. לפני קצת יותר מעשור ביים אותו ב"ג'רי", שהשחקן כתב גם כן, הפעם עם אח של בן, קייסי אפלק. השנה שוב עשה זאת הקולנוען, והפעם בדרמה "אדמה מובטחת", העוסקת בנציג תחמן של תאגיד גז נכלולי (דיימון), המנסה להוליך שולל תושבי עיירה אמריקאית קטנה ולשכנעם להפקיר את אדמתה למען קידוחים מסוכנים אקולוגית.

אם כך, אף שואן סנט תמיד פועל לכל היותר בשולי הוליווד, הוא עדיין משתף פעולה עם תעשיית הכוכבים שלה ומחובק בידי הממסד שלה - נוסף ל"וויל האנטינג", היה מועמד לאוסקר גם על "מילק" (2008) בכיכובו של שון פן. אך כל זה לא עוצר מבעדו לתקוף אותה כך, ובראיון שהקולנוען מקיים עמי ועם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה לאחר הקרנת הבכורה של "אדמה מובטחת" בפסטיבל ברלין, ההתבטאויות שלו נגדה צלולות וחריפות.

"הוליווד היא סוג של שטן, היא מרעילה את הקהל", מכריז הבמאי, שחגג ביולי האחרון את יום הולדתו השישים. "אין הבדל בינה לכל תאגיד גדול אחר באמריקה. בדיוק כמוהם, גם היא רק רוצה לגלגל כמה שיותר דולרים, מתגמלת את מי שמגשים את השאיפה הזו ונפרעת ממי שלא. אם אתה מנהל אולפן, יהיה חסר אחריות מצדך לאשר פרויקט שלא פונה לקהל הרחב ביותר, כי השאיפה היא תמיד למקסם רווחים. במקום להיות ספק מידע, הוליווד היא ספק בידור. היא הגרסה התרבותית של מקדונלדס, והיא נהיית זולה מיום ליום, ומזינה את הלקוחות ברעיונות לא בריאים, בדיוק כמו הרכיבים שמהם מכינים פאסט-פוד. בראש הפירמידה עומדים אנשים שרוצים כמה שיותר כסף, שרוצים לנצח, להיות במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות. זה בדיוק כמו ב-NBA".

בליגת הכדורסל יש רגולציה.

"זה נכון, בהוליווד אפילו את זה אין".

החריפות שבה מתבטא ואן סנט מבדלת את דבריו מן האמירות המוכרות לעייפה על הוליווד. הן גם יוצאות דופן יחסית אליו, שכן כפי שמתגלה בהמשך הראיון, כל עוד לא מזכירים בפני הקולנוען את השטן ההוליוודי, הוא נוטה לענות בענייניות יבשה ותמציתית להפליא. לעתים השיחה בינינו אף הזכירה לי את הראיון המפורסם ההוא עם ג'ון פורד, בו הבמאי האגדי נשאל כיצד צילם סצינה כלשהי וענה - "במצלמה". מתברר כי מי שיצר בעבר סרטים שתקניים וסגפניים בסדר הגודל של "אלפנט" זוכה דקל הזהב, "ימים אחרונים" ו"פראנויד פארק", מזכיר למדי את הגיבורים המופנמים שלו.

כך, לדוגמה, עונה ואן סנט בשעה שהוא נשאל מה משך אותו להביא אל הבד את התסריט, שנכתב על פי סיפור של דייב אגרס בידי מאט דיימון וג'ון קרסינסקי ("המשרד"), המככב בסרט גם כן: "לא הייתי עסוק במשהו אחר, אהבתי את מה שקראתי ורציתי לעבוד שוב עם דיימון".

אתה עובד איתו כבר כמעט עשור וחצי. כיצד הוא השתנה לאורך השנים?

"הוא נהיה מבוגר יותר".

דיימון גם אמור היה לביים את הסרט אבל ויתר על כך בסופו של דבר והעביר לך את השרביט. האם, בעתיד, תייעץ לו לא לעשות ויתורים דומים ולהתנסות גם בעבודה מאחורי המצלמה?

"אני בהחלט חושב שהוא צריך לנסות. בפעם הזאת הוא ויתר פשוט בגלל שלא היה לו מספיק זמן, ואני חושב שלהבא הוא צריך למצוא פנאי לעשות זאת. אני גם מאמין שההצלחה של 'ארגו' תעודד אותו ללכת בדרכו של אפלק".

מן ההיכרות שלך עמו, אתה חושב שהוא קורץ מן החומר של במאים טובים?

"אולי. זה לא משהו שאפשר לקבוע לפני שרואים".

יש נטייה לקרוא לאפלק ולדיימון "בני טיפוחיך". אתה גאה בהם?

מאוד.

אזכרת קודם את בן אפלק, שהוכיח לדיימון כי אפשר לעשות בהצלחה את המעבר מאחורי המצלמה. התאכזבת לגלות שהוא לא קיבל על "ארגו" מועמדות לאוסקר בקטגוריית הבימוי? התאכזבת בזמנו כשלא זכית בפרס על "וויל האנטינג" ו"מילק"?

"אין לי דעות על תוצאות האוסקר. הן פשוט קורות".

מה לגבי העובדה ש"אדמה מובטחת" נחשב בתחילה כאחד השמות החמים של עונת הפרסים ואז התאדה ולא היה מועמד לכלום? לא חורה לך שהאקדמיה היללה השנה סרטים שעוסקים בדברים שקרו לפני עשרות ומאות שנים, אבל לא סרט שעוסק בסוגיית קידוחי הגז, שהיא כה אקטואלית ורלוונטית?

"יכול להיות שחברי האקדמיה חשבו שהוא נטוע מדי במציאות מכדי להיחשב כיצירה עלילתית בעלת ערך, ולדעתי חלק בכלל חשבו שהוא דוקו. משהו קרה עם הסרט הזה, לא בטוח מה".

הוא גם לא הצליח בקופות ולא קיבל ביקורות טובות.

"אני חושב שהמבקרים והצופים לא אהבו את זה שאנחנו ניגשים לתקוף בעיה אקטואלית. יש עוינות התחלתית כלפי מהלך כזה, כי הציבור חושב שהוליווד הליברלית לכאורה באה להגיד לו מה לחשוב על הבעיה הזו, והוא לא אוהב את זה".

יכול להיות שההדרה של הסרט גם נובעת מכך שהוא עוסק בסוגיה אקולוגית, נושא שקצת נדחק מן השיח הציבורי בשנים האחרונות ויצא מהאופנה?

"אם איכות הסביבה יצאה מהאופנה, אז שתחזור לשם. אני מבין שיש הסחות דעת אחרות, אבל זה חשוב".

הסרט בנוי בעצם על מפגש בין קצוות. מצד אחד, עכבר העיר - הגיבור, היאפי המעונג שמגיע לעיירה מן העיר הגדולה. מצד אחר, עכברי הכפר - כל תושבי העיירה הקטנה, שנראים ומתנהלים לגמרי אחרת ממנו. הוא אפילו צריך לקנות בגדים חדשים במקום כדי שיוכל להתערבב בהם. ואתה, למי אתה מרגיש דומה יותר, לעכבר העיר או לעכבר הכפר?

"אני איפשהו באמצע. קשה לי לגור בכפר, זה איטי מדי בשבילי, אז אני גר בלוס אנג'לס, אבל לא בחלקים המרכזיים שלה".

עד כמה מבחינתך הפער בין העיר והכפר בארצות הברית הצטמצם עם השנים?

"הוא עדיין קיים, אבל הוא פחות גדול מפעם, בגלל שהיום המידע זמין לכל. הרבה רעיונות עברו מהעיר לכפר, בעיקר הונחלו בצעירים".

אפשר להגיד שיש בסרט מין כמיהה לאמריקה הפחות מודרנית, מין געגוע נוסטלגי לאמריקנה של פעם.

"הוא ללא ספק נעשה כך. יש בו נימה נוסטלגית, כי זה היחס שלי כלפי האמריקנה. עם זאת, חשוב לציין שזה לא משהו שהיה פעם – זה עדיין קיים. העיירה כמו שרואים אותה בסרט - ככה היא, ככה היא קיימת".

הדרך שבה אתה מתאר את האמריקנה הזו מזכירה קצת את "פריס, טקסס" ובכלל סרטי מסע שנעשו באמריקה בידי במאים אירופאים בשנות השמונים.

"לא חשבתי על כך, אבל זה הגיוני, כי אני אוהב עד מאוד את 'פריס, טקסס', אז כנראה שהוא השפיע עליי במובן לא מודע".

באחת הסצינות היפות בסרט אתה עושה בשימוש ב"Dancing in The Dark" של ברוס ספרינגסטין. בחרת בשיר של הבוס כי במובן מסוים הוא מייצג של האמריקנה?

"חשבתי שזה יהיה שיר חמוד לשיר במהלך הסרט, והיינו צריכים למצוא שיר שאפשר לקבל אישור להשתמש בו, וברוס אמר לנו - 'בסדר, אתם יכולים להשתמש בו'".

יש לך נוסטלגיה גם להוליווד של פעם?

"אני פשוט חושב שפעם סוג העשייה המרכזי היה סרטי דרמה, והיום כל מה שמעניין את הוליווד זה סרטי קומיקס".

איך אתה הצלחת להישאר עצמאי יחסית כל השנים האלה, ולהמשיך לביים דרמות?

"מפיקים הוליוודיים שמחפשים רק כסף לא מחפשים אותי, ואני לא מחפש אותם".