1.
אצנים מתמידים חווים את העיר באופן שונה מזה שחווה התושב הממוצע. כפי שגולשי סקייטבורד מסתכלים על העיר כרצף של משטחים ורמפות שאפשר לגלוש עליהם, גם הרצים מזהים איכויות שלא נחשפות באופן יום יומי. אבסורדי ככל שזה אולי יישמע, למגדלים הגבוהים בטיילת, אלו שהורסים את קו החוף, חוסמים את הבריזה וזוכים לביקורות נוקבות לעיתים קרובות (ובצדק), יש גם היבט חיובי. בשעות הבוקר הם מטילים צל רחב על טיילת להט ומאפשרים לאלו שרצים בבוקר לא להתבשל בשמש הישראלית הקופחת. מבחינה פיזית תל אביב מושלמת לאצנים. הטיילת (מיפו עד תל ברוך) ופארק הירקון הם שני מרחבים שמאפשרים ריצה ארוכה ללא הפרעות, הפסקות, או עליות תלולות והם נגישים וקרובים לרוב תושבי העיר.
עליות וירידות מקבלות משמעות אחרת עבור האצנים. שדרות בן ציון מציבות אי נוחות קלה בפני הולך הרגל שצריך לטפס בהן, עבור האצן הן אתגר שיש לכבוש או מכשול שיש להימנע ממנו בכל מחיר. ההבדלים בין ריצוף רחוב, אספלט בכביש או דק העץ בנמל הופכים לקריטיים עבור אלו שדואגים לבריאות הרגליים שלהם. ואם כבר נמל תל-אביב, אחד מהמקומות ההומים והמוצלחים, הוא סיוט עבור מי ששוקל לרוץ שם בין אלפי אנשים ביום שבת.
הריצה בעיר, לאלו שהפכו אותה לקצת יותר מתחביב, היא מלאכת מחשבת. יש לתכנן מסלול, ושעת יציאה, ולהתחשב במזג האוויר, בכיוון הרוח, ובגאות ושפל לאלו שמעדיפים לרוץ ישירות על חוף הים. מדובר בחוויה עירונית שונה. פחות ספונטנית מזו של המשוטט. לכן יש משהו מקסים, עבור האצן, שפעם בשנה העיר עושה עבורו מחווה. למשך כמה שעות העיר מוכנה לעצור את השגרה, להפקיע את רחובותיה מהציבור, כדי לאפשר לו לעשות בה כרצונו ללא כל הפרעה.
2.
נפלא יותר לגלות שלא מדובר בחוויה פרטית בלבד אלא חגיגה עירונית ראשונה במעלה. בחודש שלפני המרתון העיר מתמלאת ברצים שמתאמנים בה כל שעות היממה. זמן קצר קודם הם היו אינדיבידואלים שרצו בעיר כשהזדמן להם, אבל בתקופה הקצרה הזו, שבה השתלטו על רחובות העיר, הם הופכים פתאום לקהילה. האם זו לא תמצית העירוניות כולה? אוסף אנשים פרטיים, לרוב זרים זה לזה, שבמקרים מסוימים (בקולנוע, במרוץ או בהפגנה) מצליחים לחוות יחד (וכל אחד לחוד) את אותה חוויה?
יתר העיר גם מצטרפת לאירוע. אנשים יוצאים מהרחובות לעודד ולצפות. מתייחסים לאירוע כיום חג במידה מסוימת. מדובר בגלגול עכשווי של אירועי תהלוכה עירוניים כמו העדלאידע, מצעדי צה"ל של יום העצמאות או מצעד האהבה. כל אחד מהאירועים האלה, שכוחו בכמות האנשים שבאים להשתתף ולצפות בו, לא יכול להתקיים אלא בעיר גדולה.
3.
חלק גדול מהאצנים וודאי התרגשו לראות את שערי ההזנקה והסיום שהוצבו בדרום הטיילת לפני כחודש. המחשבה שהקימו את השערים במיוחד עבורם וודאי מוסיפה קצת גאווה. מרגע שהשערים הוקמו, מועד המרתון המתקרב הפך לקונקרטי ובעוד זמן קצר, אחרי חודשי אימונים, הרצים יעברו מתחת לשער הסיום כמנצחים (לפחות בעיני עצמם). הבחירה בשער כמסמן של נקודות ההתחלה והסיום היא ממש לא מקרית. זה גלגול מודרני של מסורת אדריכלית בת אלפי שנים של קשתות ניצחון. החל משער טיטוס ברומא בן האלפיים שנה, נבנו בערים רבות בעולם המערבי קשתות ניצחון המסמלות ניצחון צבאי משמעותי. המפורסמת שבין הקשתות היא כמובן קשת הניצחון בפריס, שנבנתה באמצע המאה ה-19 בימי נפוליאון. היא ממוקמת בקצה שדרות שאנז אליזה והפכה זה מכבר למוקד עירוני. כמו קשתות ניצחון אחרות, היא נבנתה בגלל המטען האדריכלי הסימבולי שהיא מביאה עמה- ניצחון בקרב, גבורה ועוצמה.
שערי המרתון אינם בצורת קשת. אם כבר הם מזכירים של גרסה מוקטנת של השער המלבני הגדול ב-לה דפאנס בפריז, שממוקם בקו ישר המשכי מקשת הניצחון. אבל גם אם הצורה השתנתה ואינה קשת, המשמעות הסימבולית נותרה על כנה. כמו תהלוכות צבא שעברו תחת קשתות ניצחון, כך גם האצנים עוברים תחת השערים הזמניים כמנצחים בקרב הריצה.
4.
לקראת אירוע המרתון שיתקיים מחר (מלבד המקצה הארוך שנדחה לשבוע הבא בשל תנאי השרב), כדאי לזכור דבר אחד נוסף, מרתון תל אביב לא נולד מתוך חיבה יתרה של קברניטי העיריה לספורט. הוא נולד כאירוע עירוני תיירותי. כזה שמושך אליו תיירים מהארץ (ואולי גם מהעולם), ממצב את תל אביב כבירה תרבותית שוקקת וצעירה, ועל הדרך גם מצליח להקים באמצע כיכר רבין חנות ענק למותג ספורט מוביל. העיריה מנסה כבר שנים לחזק את מעמדה של תל אביב כעיר עולם, כדוגמת ניו יורק, פריז ולונדון. לרוב זה מצליח, תל אביב מופיעה כל שנה בתור "העיר הכי" בכל מיני דירוגים. המרתון, אירוע נפלא ככל שיהיה, הוא בסך הכל נדבך נוסף בתוך אותה אסטרטגיה. בכל זאת, גם בניו יורק יש מרתון, אז למה שגם לנו לא יהיה.
מתכוונים לקחת חלק במרתון תל אביב? ספרו לנו בפייסבוק