פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: מתוך "צילה", ספרה החדש של יהודית קציר

      עשר שנים חיכינו בסבלנות לרומן הבא של יהודית קציר; קבלו הצצה ראשונה ל"צילה", רומן משפחתי-היסטורי בעל יסודות אוטוביוגרפיים שמגולל את סיפור סבתא רבתא של הסופרת

      הרצלייה, קיץ 1960

      היא מתעוררת השכם כבכל בוקר, פיה יבש והלב הודף דם אל דופנות הגוף. מה היה בחלום. לאחוז במראות לפני שיישמטו. לפעמים היא שוכחת, פוקחת את עינה הימנית בהרף של ציפייה - לשמאלית החלולה התרגלה לפני עידן?ועידנים - ושוב המסך העכור, בקושי אפשר להבחין באור יום אפרפר. בגן מח?נחנים השרקרקים את שריקותיהם. האחד שואל והאחר משיב. ושוב, צליל עולה וצליל יורד, וחוזר חלילה. ניגון החיזור. שיר השירים אשר לציפורים. אחריהם מתחילים הבולבולים בהמולה גדולה, מתאמצים לגבור בצפצופם איש על רעו, כעסקנים באספת המפלגה.

      אחת הנכדות שאלה אותה לא מזמן, "מה את רואה, סבתא, אור? צללים? חפצים גדולים את יכולה לראות?" תבעה לדעת, "אותי את עוד מזהה?" מי זו היתה. א?ל?ה, הבת של רות, שבאה לחופשת הקיץ מהפנימייה שלה בלונדון. לפני שנה, כשעמדה לנסוע לשם, באה להיפרד. אז עוד היה ביכולתה להבחין בסילואטות של דמויות וחפצים. היתה שעת בין?ערביים, והיא ביקשה מא?ל?ה שתעמוד בחוץ, אל מול השמש הנמוכה, כדי שתראה אותה בפעם האחרונה.

      היא לא השלתה את עצמה. דוקטור סינ?י, הרופא שלה כבר שלושים?וחמש שנה - לראשונה נפגשו כשהגיע עם אשתו הצעירה לעזה, בשנת עשרים?וארבע, ובמשך הזמן היה לחבר נפש - לקח את ידה בין כפותיו ואמר בצער שמצב הראייה מידרדר במהירות.

      יהודית קציר (יח"צ)
      ""מה את רואה, סבתא, אור? צללים? חפצים גדולים את יכולה לראות?" כריכת הספר "צילה" (צילום: יח"צ)

      "אין מה לעשות, צילה, הרפואה עוד לא התקדמה כדי למצוא פתרון לגלאוקומה".

      והיא טפחה על גב ידו ואמרה, "זהו זה, אפרים, בשבילי העולם כבה".

      "אני חיה במין ערפל או עשן של שריפה", ניסתה להסביר לילדה, "כמו ים בסתיו, שהוא אפור ובלי שום תנועה. רק בשינה, בחלומות, חוזרים אלי הצבעים והדמויות ואני רואה".

      "וכשאת קוראת עם האצבעות את הספרים שדוד חנן מביא לך מהספרייה לעיוורים, את יכולה לדמיין?"

      "כשאני קוראת בברייל זה כמו שקוראים רגיל, אני רואה את הדברים בעיני?רוחי, אבל הקריאה מאוד איטית".

      לא בנקל למדה את אותיות הברייל. כבר היתה באמצע שנות השבעים לחייה, וכריות אצבעותיה קשות ומחוספסות. חנן ישב על?ידה בכל ערב, הוליך בידו את אצבעותיה על הנקודות הקטנות הבולטות, ובסבלנות אין קץ חזר באוזניה על האותיות, עד שהצטרפו למלים.

      "ואת גם יכולה להיזכר בחיים שלך", התיישבה א?ל?ה על הרצפה למרגלותיה, "בטח יש לך המון זיכרונות".

      "יש די והותר", גיחכה כנגד רצונה, "אם לא אזהר, הם עלולים להטביע אותי. מה הריח הזה", ידה גיששה על פניה של נכדתה. בליטות מאובקות על המצח ועל הלחיים. כתוב שם דבר?מה בברייל, עברה בה מחשבת ע?וועים, אולי העתיד של הילדה.

      "יותר מדי פודרה את שמה, א?לינקה, עשו ממך שם גברת מגונדרת".

      "זה ל?ח?צ'קו?נים, להסתיר", רטנה הילדה, "הרי אין לי מה לאכול שם, אין להם ירקות בכלל, כולן אוכלות קידני פ??אי עם ריח מגעיל, ואני יכולה רק גבינה צהובה וביצים, ושוקולד שעושה חצ'קונים. חו?צ?מ?ז?ה, בלונדון כולן ש?מות פודרה. פנים לבנות זה במודה עכשיו".

      צילה (ShutterStock)
      "הקטנים נבעתים למראה החניכיים שמחייכות אליהם מתוך הכוס, ועוד יותר הם נבהלים מהעין המלאכותית". (צילום: ShutterStock)

      מה עלה על דעתם לשלוח אותה לפנימייה היקרה הזאת בלונדון, הלוא היתה תמיד פרא?אדם. חשבו ששם יעשו ממנה ל?יידי. בחודשים הראשונים היה לה קשה, כתבה לרות מכתבים בוכיים. עכשיו היא אומרת שטוב לה בפנימייה, הכירה חברות חדשות, וכבר מפטפטת באנגלית. מוטב כך מאשר בבית ברמת?גן, בקלחת המריבות בין ההורים. ספק אם תצליח לשמור על הצמחונות. כשהיתה קטנה נהגה לעבור אחרי בית?הספר ליד האטליז השכונתי ולעמוד בפתח ולצעוק לקצב 'רוצח', עד שיום אחד התרגז, רדף אחריה ותלש מגבה את הילקוט וסירב להחזירו. רות אזרה עוז ונכנסה לאטליז, למרות הקבס שעלה בה למראה העופות הצהבהבים כעו?ב?רים מתים, שנתלו בצוואריהם על אנקולים. היא הסבירה לו שהמשפחה כולה צמחונית ומתנגדת לרצח בעלי?חיים, והבטיחה שהמעשה לא ייש??נה, ומאז נשמרה הפרחחית הקטנה לנפשה והקפידה לחזור מבית?הספר בצד האחר של הרחוב.

      היא מתיישבת. ידה מגששת על השידה עד שהיא נתקלת באחת הכוסות. הופכת את העין התותבת אל כף ידה השמאלית ותוחבת אותה למקום הריק, ומרכיבה את המשקפיים. מן הכוס האחרת היא מוציאה את השיניים התותבות. היא לא אוהבת שהנכדים נכנסים לחדר?השינה. הקטנים נבעתים למראה החניכיים שמחייכות אליהם מתוך הכוס, ועוד יותר הם נבהלים מהעין המלאכותית, שלוטשת בהם מבט אטום מן הכוס השנייה. ואילו הנכדים הגדולים מתלוצצים מאחורי גבה. "איפה סבתא?" שמעה פעם אחד מהם מן החצר, והאחר, הא?יב??ער?ח?כ?ם, השיב לו, "בחדר?השינה, נותנת עינה בכוס". שנים?עשר נכדים נולדו להם, כמספר שבטי ישראל, שבע בנות וחמישה בנים. לפעמים, לפני ההירדמות, היא מאמנת את ש??כלה בזכירת סדר הלידה שלהם, מעמליה הבכורה, שלומדת משפטים באוניברסיטה בירושלים, ועד טלי בת העשר של תקווה - הצעירה מכולם. ובחודש הבא מתחתנת נאווה, הגדולה של רות. דפנה של יוסף התחתנה בל"ג בעומר. מה יש להן לרוץ לחופה בגיל עשרים, היא מנידה בראשה, הלוא בגיל הזה הן עוד ילדות, טמבליות גמורות, מה הן יודעות על החיים, על גברים, על עצמן.

      כפות רגליה תרות אחרי נעלי?הבית, והיא קמה. שלוש פסיעות אל הפתח, משקוף הדלת, ארון הנעליים, קיר המסדרון, חדר?האמבטיה. צלצול כפית בזכוכית. ח?נו?ק?ל במטבח, מכין תה. אפשר שהספיק להשקות את הגן לפני שעלתה השמש. אם לא, יהיה צורך להזכיר לו להשקות בערב. לאחרונה הוא שוכח, דעתו פזורה, עסוק בכתיבת החיבור שלו על מקורות העם היהודי. לפעמים הוא מניח את הצינור בגומה של אחד העצים וחוזר למשרד, שוקע עד מעל לראשו בכתיבה, או בתרגילי היוגה שלו, ואז לשון מים גדולה זוחלת פנימה דרך הדלת החצי?פתוחה ולוחכת את רגליו, והוא מתנער בבהלה.

      צילה (ShutterStock)
      "זה העונש שנגזר עליה משמיים וממנו י?ראה תמיד. כי אל הארץ תבואי, צילה, ואותה לא תראי". (צילום: ShutterStock)

      לפני שבע שנים הם עברו לכאן מרמת?גן. חנן הפציר בה, ובעיקשות עמד על דעתו. מנעוריו חלם על חיים בכפר, ביקש לעבוד את האדמה, לטעת עצי פרי ולגדל בעצמו את הירקות לארוחותיו. בזמנו רכשו ברמת?גן ארבעה?עשר דונם של אדמת טרשים ממזרח לדרך סלמה, וסיקלו אותה ועיבדו אותה, נטעו פרדס ובנו את הבית הראשון, אך רמת?גן התפתחה מאוד משנות השלושים, נהייתה ממש עיר. ואפשר שגם ביקש להתנער מן הזיכרונות, מצלו המכביד של אליעזר שעדיין משוטט שם חסר?מנוחה בין העצים. היא לא רצתה לעקור משם. כדי לקנות את השטח במושבה הרצלייה נאלצה לסגור את בית?הילדים שהקימה וטיפחה במשך שנים, ולמכור את הבית. אך היא לא יכלה לסרב לו.

      "בשביל מה שני הזקנים האלה צריכים שלושה דונם אדמה חקלאית בהרצלייה?" שמעה פעם לא?במתכוון את אברמיק של רות רוטן באוזני מוטקה של תקווה, "מה הם, ילדים אחרי ירח?דבש? השתגעו על כל הראש, טולסטוי וטולסטו?י?ה".

      וכך, כשחנן בן שישים?ושתיים, והיא כבר אחרי שבעים, התחילו מחדש. בחודשים הראשונים נסע לכאן חנן לבדו, עיבד את החלקה ונטע את עצי?הפרי בבוסתן, הדרים ושסק ושזיף סנטה?רוזה ומנגו ושקדיות, ובחצר האחורית, מעל לבור הספיגה, נטע עץ פקאן, שצמח במהירות מפליאה. יחד הגו את הסלון הגדול, שיורדים אליו בשתי מדרגות רחבות, ושתי דלתות בעלות רפרפות?עץ נפתחות ממנו למרפסת המקורה ולמדשאה. ת??כננו מטבח רחב ונוח עם ארונות פורמייקה בגוון אדמדם, ומולו חדר?אמבטיה מרו?וח עם אמבט ומקלחון, ושני חדרים גדולים, האחד לשינה, והאחר בשביל גן?הילדים שפתחה, כבר ללא פנימייה. בחצר התקינו נדנדות, סו?ל?מו?ן לטיפוס, מגלשה וקרוסלה, ובנו ביתן מאבן, ובו מחסן ובית?כיסא, כדי שהילדים לא ירוצו אל חדר?הנוחיות שבתוך הבית בסוליות מלאות בוץ. מתחת לפקאן קבע חנן שלושה ספסלי עץ בצורת ח' וצבע אותם באדום. בשעת הריכוז היו הילדים מצטופפים עליהם, ותקווה, שהיתה הגננת הראשית, שרה איתם וקראה להם סיפורים. בלב הבוסתן בנה חנן ביתן נוסף, ששימש לו משרד. עדיין לקח לפעמים עבודות מדידה פרטיות, אך בעיקר קרא עכשיו וכתב, ובזמן האחרון הוא שוקד שם על תרגום זיכרונותיה. סמוך לקיר הביתן נטע גפן של ענבים שחורים, והיא צמחה והשתרגה על?גבי מוטות ברזל והיתה לסוכת גפנים על הגג. בקיץ אוהבים הנכדים לטפס אל הגג ולבצור את הענבים ישר אל הפה.

      "גן?עדן בזעיר?אנפין עשיתם לכם כאן", אמר אפרים סיני כשהגיע עם ה?אנ?י אשתו לבקרם בביתם החדש. אולם ככל שצמחו העצים וי?פו, כך הלכה ראייתה ונחלשה, וגן?העדן התכסה ערפל. כן, זה העונש שנגזר עליה משמיים וממנו י?ראה תמיד. כי אל הארץ תבואי, צילה, ואותה לא תראי. לפני שנתיים כהתה עינה היחידה עד כדי כך שנאלצה לסגור את הגן, וכעת עומדות הנדנדות מיותמות. רק בשבת, כאשר צעירי הנכדים באים לבקר, היא שומעת שוב את חריקת השלשלת.

      ידה מושכת בשרשרת הניאגרה והמים זורמים. הנה הכיור. מים על הפ??נים. מגבת קשה וטובה. תקווה למדה ממנה לשפוך הרבה כחול לדו?ד של הכביסה הלבנה. בצהריים היא תגיע עם סירי האוכל. לא קל לה, לתקווה, ללכת בכל יום בדרך החולית הלוהטת בחום, ושניהם, תקווה ומוטקה, מנסים לשכנע אותם לעבור לגור על?ידם.

      "את מטפלת בהם כאילו הם זוג תינוקות", שמעה אותו פעם קובל באוזני תקווה ותהתה אם הגביר את קולו בכוונה, כדי שיגיע לאוזניה, "עם כל הכבוד למצוות כיבוד הורים, יש גבול לניצול".

      צילה (ShutterStock)
      "הערב יקרא באוזניה. תמיד היה כך, גם כשראתה. קל זה לא יהיה. הגוף והנפש לא שכחו דבר". (צילום: ShutterStock)

      זה לא כבר התחיל לבנות בשבילם בית קטן סמוך לביתם. מאז ומתמיד חיבבה את הבחור, שהגיע מרוסיה בגיל עשר עם הוריו ואח?יו ושתי אחיותיו. בתחילה הסתייגה מכך שבתה הצעירה בחרה לקשור את חייה דווקא עם בן של קצב, אולם עד מהרה נוכחה לדעת שמוטקה עומד יפה במבחן הצמחונות. הוא הסכים לא להכניס בשר הביתה, וכשמתחשק לו לאכול מרק עוף, או כבד מטוגן בבצל, הוא הולך אל בית הוריו שבקצה החלקה.

      היא לוקחת את המסרק מן המדף שמתחת לראי. באמת מוטב לא לראות את הפרצוף, היא מגחכת בלבה תוך כדי סירוק חפוז של השיער, או של מה שנותר ממנו. פעם היה עבו?ת. עכשיו נשאר לקלוע את הצמה ולגלגל אותה מאחורי הקודקוד. שתי סיכות סבתא וזהו. כבר לפני שנים שאלו ילדי הפנימייה אם דוד חנן הוא אחיה הצעיר או בנה, והיא נ?בו?כה ולא ידעה מה לענות.
      שלושה צעדים במסדרון עד למטבח. הנה השולחן. ידיה מגששות אחר משענת הכיסא והיא מתיישבת.

      "בוקר טוב". הבוקר הוא שמח. שפמו הנוקשה?כמברשת על לחייה, הריח הרענן של סבון?הגילוח.

      "אתה יוצא היום?" בזמן האחרון אינה רגועה בנוגע אליו. דעתו פזורה עליו והוא מרבה לשכוח. כמה פעמים איחר לחזור הביתה, סיפר מעשיות מבולבלות.

      "לכמה סידורים", הוא מניח לפניה את כוס התה. על השולחן ארוחת?הבוקר, סלט ירקות בריח רענן, ביצה רכה בגביע, צ?נים וגבינה. "אני אסע לספרייה בנתניה להחליף בשבילך ספרים. עד שתיים לפנות?בוקר תירגמתי את הזיכרונות שלך. גמרתי את החלק של אודסה. כשאחזור, נקרא".

      הערב יקרא באוזניה. תמיד היה כך, גם כשראתה. קל זה לא יהיה. הגוף והנפש לא שכחו דבר. הנה כבר עולה בפיה טעם הברזל של הדם. ועם זאת, יש בה סקרנות דרוכה לדעת איך ייש??מעו חייה בעברית.

      צילה / יהודית קציר, הוצאת הספריה החדשה, 509 עמודים