פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מולייר על אופניים": תענוג חכם ומבדר

      הקומדיה הצרפתית אמנם מדיפה ריח של יומרנות ותיאטרליות, אך למעשה היא משתמשת במחזה אגדי של מולייר כדי ליצור חוויה קולנועית נגישה, רלוונטית, שנונה ומהנה

      "מולייר על אופניים": תענוג חכם ומבדר

      על פניו, שמו של הסרט הצרפתי הטרי "מולייר על אופניים" לא מעורר שום חשק לראות אותו. זה נשמע כמו כותר גנרי, על סף הפארודי – כאילו מישהו שלף מכובע ברט שני מושגים המזוהים עם התרבות הפרנקופילית וחיבר אותם יחדיו, ובאותה מידה גם היה יכול לקרוא לו "הקרואסון של סימנון" או משהו בסגנון.

      על הנייר, גם עלילתו של הסרט אינה מזמינה במיוחד: כוכב טלוויזיה פריזאי נוסע לפרובינציה כדי לשכנע את חברו משכבר הימים, שחקן תיאטרון שפרש מן המקצוע ומתנזר מן החברה, לשוב לבמה כדי להעלות יחד איתו את הפקת "המיזנתרופ" של מולייר. גם זה תסריט שנשמע כמו פארודיה על "סרט צרפתי איכותי", וממש נודף ממנו ריח של יומרנות, מצועצעות ובעיקר תיאטרליות יתר.

      אך כל החששות הללו מתאדים כבר בדקות הראשונות, בהן מתברר כי "מולייר על אופניים" לא ניחן באף אחת מן התכונות הללו, ותחת זאת הוא חוויה אינטלקטואלית נגישה ותענוג קולנועי מרנין. חשוב מכך, הוא משכיל להוכיח את הרלוונטיות הנצחית של המחזה הקלאסי שעומד במרכז עלילתו. אמנם ההצגה הועלתה לראשונה עוד ב-1666, אך הסרט ממחיש כי ב-2013 הארס שלה חריף מתמיד. לו הייתי מנהל תיאטרון ישראלי, הדבר הראשון שהייתי עושה לאחר הצפייה היה להזמין, לראשונה מזה שנים, הפקה מחודשת של "המיזנתרופ", שתורגם בידי יונתן גפן אך כמעט ומעולם לא הוצג כאן.

      מולייר על אופניים (יח"צ)
      מעורר געגוע למחזה המקורי. מתוך "מולייר על אופניים" (צילום: יח"צ)

      כפי שזוכרים מי שראו אותו בזמנו, "המיזנתרופ" מתמקד בקונפליקט בין שני חברים: האחד אינו מסוגל לשאת צביעות, וכיוון שהחברה מלאה בה, הוא שונא את הבריות ומתנכר להן, כיאה לשמו של המחזה. השני, לעומת זאת, מכיר כמובן בצדקתו של חברו, אך סבור גם, בצדק מבחינתו, שכדי לצלוח בשלום את החיים האלה – יש לשחק את המשחק ולהיות דו פרצופיים בעצמנו כדי להשלים עם הדו-פרצופיות של הסובבים אותנו.

      הודות לעבודות הכתיבה והבימוי החכמות של פיליפ לה גה, הקונפליקט הזה משתקף היטב גם בין הגיבורים שלו. אלה לא רק מבקשים להעלות את המחזה, אלא למעשה מלכתחילה מגלמים אותו בחייהם היומיומיים. שחקן התיאטרון המתנזר (פבריס לוקיני) מתגלה כבן דמותו העכשווי של המיזנתרופ האגדי ואילו כוכבן הטלוויזיה (למבר ווילסון) כהשתקפות מודרנית של חברו הסבלן. בחילופי הדברים השנונים והאמינים ביניהם, מתחוור שוב כי האבחנה של מולייר נכונה כפי שהייתה. מי שרוצה להיות חלק מהחברה, חייב לשקר לאחרים, וחמור מכך – לשקר לעצמו.

      את האמת החמוצה הזו עוטף לה גה בהרבה אירוניה והומור, שמאפשרים להתמודד עמה בחיוך, גם אם מריר. את כל זה הוא עושה בתסריט מדויק להפליא, שאין בו כמעט צלילים צורמים ורגעים מיותרים. כמו כן, מתקיים בו שילוב בין הגבוה והנמוך, האליטיסטי והעממי – כמה מן הבדיחות הטובות בסרט נוגעות לשאלות כבדות משקל על חשיבותה של השפה והקשר בין אמנות ומציאות, וכמה מהן, למען האמת, פשוט מתארות איך הגיבורים מועדים מן האופניים שלהם ונופלים למים.

      מולייר על אופניים (יח"צ)
      עוד רגע הנפילה. מתוך "מולייר על אופניים" (צילום: יח"צ)

      ווילסון ולוקיני, המגלמים את הגיבורים הללו, הם שחקנים שלא מהעולם הזה והתצוגות שלהם ראויות יותר לטובים בתיאטרוני העולם מאשר לקולנוע המסחרי. ביניהם בולטת גם מאיה סנסה כאשה האיטלקייה שמתפרצת בין שתי הדמויות הראשיות ומאיימת להפר את ההרמוניה הרגעית שנוצרה ביניהם. השחקנית מוסיפה לסרט חיים וצבע, ובכלל, לה גה משכיל לטעון אותו באנרגיות וחיוניות וכך להדוף כל חשש לתיאטרליות.

      לה גה רשם הישג כזה כבר לפני כשנתיים, עת ביים את "הנשים בקומה השישית", גם כן בכיכובו של לוקיני, שכמו סרט זה, היה להיט גדול בצרפת (והצליח היטב גם בישראל). אז ועכשיו, הבמאי מוכיח שאמנם ככל הנראה לעולם לא יזכה בדקל הזהב, אבל כרגע הוא מן הקולנוענים היחידים באירופה שיודעים למצוא את הקמט המושלם שבין היצירה גבוהת ונמוכת המצח. שוב, יצא תחת ידיו סרט שהוא מבדר לא פחות מאשר חכם.

      בתי הקברות, כידוע, מלאים מחזאים שמתהפכים בקברם. מולייר, לפחות במקרה זה, יכול להמשיך לרכוב באופניו על העננים, ולהביט מלמעלה על הסרט הזה בחיוך ובגאווה.

      מה דעתכם על "מולייר על אופניים"? דברו על זה בפייסבוק