"המדריך לערפדית המאוהבת": ראיון עם הבמאית איימי הקרלינג

לפני קצת יותר מעשור וחצי, הבמאית איימי הקרלינג והכוכבת אליסיה סילברסטון שיתפו פעולה לראשונה. התוצאה היתה "קלולס", מסרטי הנעורים הגדולים בכל הזמנים ובכלל אחת היצירות המעצבות והפולחניות של שנות התשעים. למרות ההצלחה הזו, השתיים פנו לכיוונים שונים, ושבו לעבוד יחד רק בשנה שעברה.

במקרה זה, הקרלינג ביימה את השחקנית הבלונדינית ב"המדריך לערפדית המאוהבת", שבמקור נקרא "Vamps" וגם הוא קומדיה. הפעם, זו עוסקת בשתי צעירות ניו יורקיות (סילברסטון וקריסטן ריטר) המנהלות את חייהן כמו כל בנות גילן ועירן, רק עם כמה הבדלים קטנים - הן מוצצות דם, חיות לנצח ופעילות רק בלילה. המעקב אחר מעלליהן יוצר ממתק שנון ומהנה ולהפליא, אך בכל זאת הוא לא הצליח בקופות ארצות הברית וגם לא זכה להפצה מסחרית בישראל. הודות לערוצי הסרטים המשובחים של yes, ניתן יהיה לראותו הערב (רביעי).

לרגל השידור הזדמן לי לשוחח עם הקרלינג, וזה היה לי לכבוד גדול - הרי הבמאית, ילידת 1954, לא חתומה רק על "קלולס", אלא גם על אבני דרך קולנועיות אחרות, והיא בעצם מן היוצרות האמריקאיות החשובות בדורה. בין השאר, הוציאה תחת ידיה ב-1982 את "נעורים בקצב מהיר" גם היא מקומדיות הנעורים הגדולות בכל הזמנים, שבין היתר גילתה לעולם שלושה זוכי אוסקר עתידיים - שון פן, ניקולס קייג' ופורסט וויטאקר. כמו כן, היתה חתומה על להיטים בסדר הגודל של "תראו מי שמדבר", "חופשה מטורפת באירופה" ועוד.

ברוב עבודותיה ניחנה הקרלינג במקוריות ובדרך כלל פרצה את הדרך לאחרים, ולכן מפתיע היה לגלות אותה דשה בסוגת הערפדים הכה שחוקה בשנים האחרונים. באופן טבעי, השאלה הראשונה שלי אליה היא - איך זה שדווקא את נסחפת פתאום אחרי העדר, ויוצרת משהו שנראה כמו חוליה נוספת בשרשרת של "דם אמיתי", "יומני הערפד" וכמובן "דמדומים"?

"האמת היא, שהתחלתי לעבוד על הסרט הזה עוד הרבה לפני שידעתי על קיומם של השמות שציינת, אבל ההפקה פשוט התעכבה", אומרת הקרלינג בשיחה טלפונית מביתה שבלוס אנג'לס. "הנושא תמיד עניין אותי, כי אני ציפור לילה, אז הרהרתי במחשבה לעשות משהו על דמויות שחיות במחשכים, ואז מובן שערפדיות קפצו לי לראש. בגלל העיכוב, רצה הגורל והגעתי לכך הרבה אחרי 'דמדומים', אבל אני לא מתרגשת כי זה תמיד ככה בהוליווד ובכל פעם שעשיתי סרט מאיזשהו סוג, גרמו לי להרגיש בדיעבד שהוא לא מיוחד אלא אחד מכמה".

בהקשר של "דמדומים", התבטאת בעבר באופן מעט מהוסס לגבי איכות הסדרה. הדעה שלך השתנתה לאחר הפרק האחרון שלה?

"האמת היא שבסיכומו של דבר, ראיתי את כל הסרטים בסדרה ואני בהחלט יכולה לומר שזה עניין של גיל ולו הייתי כיום בנעוריי, אז הייתי אוהבת אותם".

ולאחר הצפייה בכל הפרקים יש לך העדפה בין הגיבורים? את טים אד או טים ג'ייקוב?

"טים אד".

בוא נחזור רגע לעצם המושג של הערפדים. הוא הרי היה קיים בקולנוע עוד הרבה לפני "דמדומים" ועוד מתחילת הדרך היה אלגוריה למיעוטים נרדפים. הרבה פעמים דברת על נשים בהוליווד כסוג של מיעוט כזה - אז יכול להיות שהמצב של הערפדיות כאן הוא בעצם משל למעמד שלך בתעשייה?

"אני בהחלט מסכימה שיש ממד אלגורי בסרט - אבל אני רואה את הערפדים דווקא כמשל ליהודים. גדלתי כיהודייה בבניין ניו יורקי שבו מרבית הדיירים היו ניצולי שואה עם מספר על היד, וקיבלתי המחשה תמידית ויומיומית לכך שאנחנו מיעוט נרדף".

אם נשים את שאלת הערפדים בצד ונסתכל על הסרט בפרספקטיבה רחבה יותר, בסך הכל מדובר בעוד סיפור התבגרות, כרגיל אצלך.

"נכון, רק שכאן הן ערפדיות ולוקח להן מאה שנה להתבגר".

למה פעם אחר פעם את שבה להתעסק בסיפורי התבגרות? מה כל כך מושך אותך בזה?

"כי בזמן ההתבגרות, הכל כל כך חדש ויפה. יפה גם לעקוב אחר דמויות בזמן שהן מבינות מה הן, ומגלות מה הן אוהבות בחיים".

את עדיין אוהבת את הסרטים שאהבת בגיל הנעורים?

"כן, היה לי מזל לגדול בשנות השבעים, תקופת רנסנס בהוליווד שבה הגיעו לבתי הקולנוע סרטים כמו 'הסנדק'. חוץ מזה, התאהבתי גם בקלאסיקות משנות השלושים ואני אוהבת אותן עד היום. בעיקר סרטי גנגסטרים, וסרטים של פרד אסטר ושל ג'יימס קגני".

את באמת מאזכרת את ג'יימס קגני בסרט ועושה זאת כדי ללעוג לדור הצעיר שלא מכיר אותו, או נכון יותר לומר, כדי לבכות את הבורות הזו.

"עצוב לי נורא שלא מכירים את ג'יימס קגני. אתה יודע, כשהייתי נערה, הייתי צריכה לנסוע שעה וחצי כדי לראות סרטים קלאסיים והייתי עושה זאת בשמחה ובהתמדה. היום, לא צריך לנסוע שעה וחצי או לנסוע בכלל בשביל לראות את הקלאסיקות האלה. היום הכל נגיש וזמין בלחיצת כפתור – ובכל זאת הצעירים לא טורחים לראות סרטים ישנים, וככל שעובר הזמן אנשים יודעים פחות ופחות על ההיסטוריה של הקולנוע".

אולי, כפי שעמיתך סטיבן סודרברג אמר לפני שפרש זה עתה מעשייה קולנועית, סרטים פשוט לא חשובים לאנשים כפי שהיו, ומרכז הכובד עובר לטלוויזיה? את בעצמך עבדת לא מעט במסך הקטן. איך, למשל, היה לביים פרקים ב"גוסיפ גירל?"

"היה לכם את זה בישראל?"

כמובן.

"זה היה כיף, אבל זה היה מאתגר, כי התפקיד שלנו כיוצרים הוא להראות אינטרקציות בין אנשים, אך בעולם של 'גוסיפ גירל', רוב הדינמיקה היא בין הדמויות למסך של סמארטפון או של מחשב, וזה משהו שלא פשוט להתמודד איתו. התרגלתי כל החיים לצלם אנשים מדברים פנים אל פנים וכאן חצי מהזמן ביליתי בלצלם מסכים למיניהם. זה גם גרם לי להרהר - האם בימינו מישהו יעשה משהו גם אם לא יצלמו אותו עושה זאת? זה גם גרם לי לפתח פרנויה, ובכל פעם שיצאתי מהבית לחשוש שאולי יש איזה גוסיפ גירל שמצלמת אותי".

בהקשר של המסך הקטן - "המדריך לערפדית המאוהבת" יכול היה להיות פיילוט מצוין לסדרת טלוויזיה. חשבת לפתח לכך את הסיפור של הדמויות?

"הייתי שמחה לעשות זאת, אבל כרגע נראה שיש כל כך הרבה ערפדים בטלוויזיה, שאין סיכוי שייתנו לזה לקרות".

מה בנוגע לעתידך הקולנועי - את הרי מומחית להתבגרות ובמובן מסוים, סרטי גיבורי-על הם סרטי הנעורים של ימינו, כי כמעט תמיד הם עוסקים בסיפורי חניכה של הגיבורים. היה מעניין אותך לפעול בז'אנר הזה?

"כן, אבל אני לא חושבת שייתנו לי".

למה?

"כי אני אשה, כמובן, והמפיקים בהוליווד לא חושבים שנשים יכולים לעשות זאת. זו מחשבה טיפשית מצדם, אבל זה המצב".

קשה יותר להיות אשה בהוליווד מכפי שהיה בתחילת דרכך, בראשית שנות השמונים?

"כן, כי פעם היתה איזושהי בטן רכה והאולפנים השקיעו גם בפרויקטים בתקציב בינוני, אבל היום השוק השתנה והם עושים כמעט אך ורק סרטים עתירי תקציב - ואלה בדרך כלל סרטי גיבורי-על, קומיקס ואקשן, שנחשבים לז'אנרים גבריים ולכן מופקדים בידיים של גברים, אז לנשים לא נשאר הרבה".

לפני סיום, בוא נחזור לנקודת ההתחלה - איך היה לשוב ולשתף פעולה עם אליסיה סילברסטון?

"זה היה תענוג, כי התגלה שנוצר בינינו קשר חזק, וממש יכולנו לתקשר במבט בלבד. מעבר לזה, היא תמיד היתה אדם מתוק, והיא גם התבגרה והתפתחה כשחקנית".

לא אבקש ממך לנסות להסביר איך "קלולס" שלכן זכה לכזה מעמד כי כבר נשאלת על כך בעבר ואמרת שאין לך מושג, אבל כן אשאל - מכל הפרשנויות שנכתבו על הסרט, המאמרים האקדמיים והתיאוריות שפותחו לגביו, היה משהו שמצא חן בעיניך במיוחד?

"אני לא זוכרת משהו מסוים, אבל אני נהנית מעצם העובדה שלקחו אותי ברצינות בכתבי עת אינטלקטואלים. אני זוכרת שהוזמנתי פעם לכנס אקדמי בזכות הסרט ואמרתי לעצמי 'וואו, מי היה מאמין שזה יקרה?'. סטודנטים שאלו אותי שאלות ואני חשבתי בלבי - 'על זה הם עושים סמינר, על 'קלולס'?".

כזכור, "קלולס" היה מבוסס על "אמה" של ג'יין אוסטן. חשבת פעם לשוב ולעבד יצירה אחרת שלה?

"אני לא חושבת - אחרי הכל, כבר ראינו כל כך הרבה עיבודים לאוסטן וגם לא מפסיקים לעשות את זה, אז בשביל מה צריך עוד אחד?"

אז מה כן התוכניות העתידיות שלך?

"אני עובדת על גרסה מוזיקלית של 'קלולס' שתעלה בברודווי, ומאוד נרגשת מזה".

הגרסה הזו תנסה לפנות גם לקהלים חדשים, או שתדבר בעיקר למעריצים הוותיקים?

"היא תהיה מתוקה ונוסטלגית ומלאת כמיהה לניינטיז. זו היתה תקופה יפה, תקופה של שגשוג. לא ידענו איזה צרות מחכות לנו. היתה תמימות, היינו שמחים".

לסיום, לא אשאל אותך אם היית רוצה לחזור לעבר אלא האם, כמו הגיבורות ב"המדריך לערפדית המאוהבת", היית רוצה לחיות לנצח?

"כן, למה לא? זה נשמע לי כמו כיף אדיר, כל עוד שאתה לא בכאבים. קרובת משפחה שלי הלכה לעולמה לא מזמן בגיל 105, ועד הרגעים האחרונים שלה דברה איתי על 'אחוזת דאונטון' ועל אייפדים. כל עוד שאתה שומר על עניין בחיים, הם יכולים להיות אדירים, ואם אתה נהנה מדברים - אז למה להפסיק?
00