ענק המזגנים

האלבום החדש של הקאונטינג קרואוז ממש מעולה. כל אחד מהשירים בדיסק בהחלט מספק את הסחורה, וכמה שירים יחידים מתוכו עושים הרבה יותר מזה. אבל בא לי לדבר על מה שמסריח בהם.

באלבום האולפן הרביעי שלהם, הקרואוז שכללו את הצליל שלהם, ולא במובן של לשנות אותו במיוחד או להוסיף לו יותר מדי אלמנטים חדשים, פשוט בקטע של להביא אותו לשלמות. והוא אכן נמצא שם, בשלמות, ומרוב שששת החברים הבוקים של אדם דוריץ כבר כל כך שוחים בסאונד הזה, כל כך מיומנים וטובים בו, לפעמים נדמה שהם הופכים שקופים, בלתי נראים – או בלתי נשמעים. הם מספקים את הרקע הכי נכון שיכול להיות להצגה של דוריץ, והם לגמרי אבודים שם, בהכנה למזגן.

לפעמים נדמה לי שהקאונטינג קרואוז הם מהלהקות האלה שהכי מספקות את המטען האידיאולוגי לאלה שמבקשים להרוג את הרוק. זאת אומרת, אני אוהב אותם כבר אמרתי, אבל במובנים מסוימים הם אחת הלהקות הכי מעצבנות ששמעתי. בשמיעה לא טובה של דיסק של הקרואוז אני יכול להיכנס לדיכאון עמוק (אם כי ניתן לניעור) שבמרכזו מנצנצת השאלה "כמה?". כמה כבר אפשר לכתוב בלאדות ארוכות כמו התחת של הגלות, כמה כבר אפשר לשמוע בנאדם כמו דוריץ, שללא ספק מציין את גירסת הפרוזאק המקולקל של מייקל סטייפ, מריץ סיפורים אינסופיים במסווה של פואטרי על הזאת שרק רצתה להגיד משהו (אולי להוא, אולי לעצמה), אבל היה בדיוק נובמבר והם היו במקרה בלונג איילנד והיא קוותה שמזג האוויר הזה לעולם לא ייפסק.

ובדיוק ממש עכשיו הרביצו הקאונטינג קרואוז את הסולד-אאוט של החיים, כשהסכימו לככב בפרסומת מגוחכת לקולה. למבקריו הרבים מקרב המעריצים המאוכזבים ענה דוריץ שאין בעצם סיבה להרגיש רע עם כל העסק, מכיוון שכל חברי הלהקה באמת אוהבים קולה. "חוץ מזה", אמר דוריץ, "גם לא מכרנו את השירים בזול". יופי. אפשר גם לציין שהסינגל "אמריקן גירלז" הוא שיר ממש מופרך. ובשביל שאינפורמציה חיונית לא תחמוק מכיוונכם, נציין כי ריאן אדאמס משתף פעולה עם הקרואוז בשיר אחד בדיסק, "Butterfly In Reverse" (מעולה, כמו שאר השירים באלבום).

ועוד נקודה אחרונה, בקשר לתמונות שמלוות את החוברת של הדיסק. מיליון תמונות של דוריץ, זו פשוט לא תיאמן הסגידה הזו, ובתמונות המעטות שבהן הוא לא מופיע לבד, אלא יחד עם חבר רעיו הבוקים, הוא תמיד חייב להיות במרכז, לקפוץ, לעשות פרצוף מצחיק או משהו, או לנענע את הראסטות באופן בלתי ניתן להתעלמות. כמובן שזו לא בדיוק החלטה אסטרטגית של הלהקה, אלא יותר דחיפה של חברת התקליטים ושיט, אבל זה פשוט מגוחך.

לסיכום ובסופו של עניין מדובר באלבום טוב מאוד, כנראה גם ההכי טוב שלהם. אבל אני מפחד שאם אשמע אותו יותר מדי אשאר תקוע לעד בתוך פסקול של שולחן לחמישה.


* "Counting Crows - "Hard Candy, הליקון