פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גמר "בית ספר למוסיקה" - תחרות מכובסת, אבל עדיין תחרות

      "בית ספר למוסיקה" עשתה כל מה שרק אפשר כדי שנשכח שמדובר בתחרות בין ילדים לשם שעשוע של מבוגרים. למרות המתיקות והכישרונות שנחשפו, עדיף שלא היתה קיימת

      גמר "בית ספר למוסיקה" - תחרות מכובסת, אבל עדיין תחרות

      בין אם מתמוגגים ממנה, ובין אם היא מייצרת אצלכם אנטגוניזם - "בית ספר למוסיקה" היא תכנית מוקפדת, שעובדת עם כללים ברורים, טרמינולוגיות ברורות ושכבה עבה מאוד של מייק אפ על המציאות. הכללים חוזרים על עצמם כל כך הרבה פעמים, שבסופו של דבר גם הצופה בבית סופג את המינוחים הנכונים, המולבנים – ב"בית ספר למוסיקה" אין מתמודדים או מתחרים, יש "תלמידים". אין שופטים, יש "מורים" ויש את "הועדה המקצועית" המורחבת. אין ציונים, יש הערכות; ואין גמר, יש מסיבת סיום. נקי, נקי, נקי. אין שום פינה חדה או שבב דוקר ב"בית ספר למוסיקה" – כל הפורמט כולו שויף כדי להיות מבצר נטול פרצות שאין איך לחדור אליו או למוטט אותו. זו כמעט עבודה גאונית של ייצור פסאדה.

      האמת היא שככה קל יותר לכולם, בלי כל הלכלוך הרגשי הזה, בלי שברונות הלב. הצופים יכולים להמשיך וליהנות בלי שום נקיפות מצפון מהקול הזך של גאיה ממן, מהחמידות של התאומים יוסף ויעקב בן – שבת או מהבגרות והרגישות יוצאי הדופן של אגם בוחבוט. ילדי "בית ספר למוסיקה", אין ספק בכלל, הם ילדים מוכשרים, מתוקים ומוצלחים מאוד. וגם, אם רק לשם לימוד הקטגוריה, הם לא תמיד תמיד כאלו מקסימים ומפרגנים – זה לא משנה בכלל, כי זה כל מה שאנחנו מקבלים אחרי העריכה.

      בית הספר למוזיקה (צילום מסך , באדיבות קשת)
      אליבי כמעט מושלם. מתוך "בית ספר למוסיקה" (צילום מסך)

      לא נעים להרוס את המסיבה ולנפץ את האשליה, אבל יש כמה דברים שמוכרחים לכל הפחות לתת עליהם את הדעת. לפחות לארח את המחשבה שלא הכל תמיד נטול כאב ואכזבה בעולם הפלאות של "בית ספר למוסיקה". באופן עקבי, בלי שום סטייה או טווח טעות, ממש ברגע בו הוכרזו שמותיהם של הילדים ש"זכו לשיר סולו" – שזו הלשון המכובסת לומר שהם עלו לגמר – המצלמה מתמקדת אך ורק בפניו של הילד הזורח מאושר. בשום פנים ואופן לא תראו את פניהם של הילדים שהבינו באותו רגע – "הפסדתי".

      האליבי כמעט מושלם – "בית ספר למוסיקה" לא מראה את הילדים הבוכיים, הנסערים, המפסידים; לכאורה היא מגוננת על רגשותיהם הילדיים. לכאורה הם לא נחשפים שלא ברגעי ההצלחה והזוהר שלהם. אבל בפועל, המנגנון הזה הוא זה שמאפשר את קיומה של "בית ספר למוסיקה", זה שמחסן אותה מפני הביקורת. כאילו להצלחה או להפסד הטלוויזיוניים אין אחר כך השלכות במציאות.

      בית הספר למוזיקה (צילום מסך , באדיבות קשת)
      ילדים מתחרים, מבוגרים משתעשעים. מתוך "בית ספר למוסיקה" (צילום מסך)

      ב"משחקי הרעב", הטרילוגיה הספרותית שגם עובדה לקולנוע, שהיטיבה כל כך להקביל את תרבות הריאליטי המוכרת לנו לתרבות רצחנית שמקריבה פיזית את נציגי דור העתיד בשביל שעשוע מצולם – יש דגש מיוחד על האיפור וההלבשה המדהימים של המתמודדים שהולכים לקראת מותם הכמעט-וודאי.

      ככל שנעטוף את זה יפה יותר, נוצץ יותר, סטרילי יותר, כך אי אפשר יהיה להריח את האמת שמתחת לציפוי. אז "בית ספר למוסיקה" היא לא רצחנית ומזעזעת – אבל היא כן מייצרת פלטפורמה שבה נוח להתייחס לילדים כאל בידור, ולגרום להם להתחרות זה בזה למען שעשוע. וכשנהיה נוח מדי לשכוח את זה, רק שימו לב לנעדרים מהמסך – לאלו שלא חתכו אליהם לראות את תגובותיהם, לאלו שהחיבוק שקיבלו מהוריהם היה חיבוק של נחמה. מי שאוהב את ילדי "בית ספר למוסיקה", באמת אוהב, ימתין עד שיהיו מבוגרים מספיק כדי להתמודד עם הבחירות שלהם.

      מה אתם חשבתם על גמר "בית ספר למוסיקה"? ספרו לנו בפייסבוק