בלוג הקצה: אלבום הבכורה של הפיקסיז חוגג 25

אתר הקצה
עמוד הפייסבוק של הקצה

בימים האחרונים יכולנו לקרוא כל הסבר אפשרי נגד צו הסגירה לצמיתות שהמשטרה מעוניינת להוציא למועדון הבלוק (שבינתיים נמצא על הולד זמני ומבורך). גם אנחנו בקצה אוהבים את הבלוק וחושבים שהצו הוא טעות נוראית, אם לא עוול של ממש, אבל בואו ננסה להיכנס לרגע לראש של אלה שמשום מה חפצים בסגירה הזאת:

1. המיקסר המפלצתי שירון טראקס בנה יוכנס לתצוגה במוזיאון לטכנולוגיה ולמדע.

2. חלל הבלוק שיתפנה בתחנה המרכזית, יוכל לשמש כמאורת סמים אמיתית לכל הנרקומנים באיזור, שעכשיו יוכלו להזריק ללא חשש בחלל אקוסטי מטופל. כל נפילה של מזרק על הרצפה תשמע בדיוק כפי שהיא צריכה להישמע.

3. די.ג'ייז מצוינים מחו"ל לא יצטרכו לעבור מסכת של השפלות כשהם עולים על טיסה לישראל וממנה. אף אחד לא ישאל אותם עם מי הם שכבו בלילה או מה דעתם על הכיבוש, ואף אחד לא יעביר להם את תיק התקליטים בדיקה רקטלית חודרנית.

4. משטרת ישראל תוכל להתפנות לעיסוקים זוטרים כמו טיפול בפשע, אבטחת הרחובות ותחזוק עמוד הפייסבוק שלה.

5. קוואמי יוכל להוסיף שורה ל"מאבד את הקצה" – הייתי שם, כשסגרו את הבלוק. הייתי שם, כששוב סגרו את הבלוק.

6. הצוות של הבלוק יצטרך לקחת את הנחמדות שלו למקומות אחרים, שנזקקים לה יותר. אולי שירות הלקוחות של עירית תל אביב? או המשטרה?

7. אחרי הסגירה של המפגע הטורדני, רון חולדאי יוכל סוף סוף לתמוך בתרבות אמיתית – מרתון סכיני הגילוח של ג'ילט למשל.
8. היפסטרים שחוזרים מברלין ימשיכו לספר לנו כמה יותר טוב שם, ויהיה לנו אפילו יותר קשה להתווכח.

9. ירון טראקס יוכל לישון קצת.

10. כי כל דבר טוב צריך להיגמר מתישהו.

אתמול, ב-21.3, מלאו 25 שנה ליציאת "Surfer Rosa", אלבום הבכורה המושלם של הפיקסיז.

כהצדעה אנחנו מגישים לכם את עשרת השירים הגדולים של הפיקסיז, לטעמנו. בטוח לא תסכימו, אבל היי (אפרופו "Hey") – מוזיקה זה עניין סובייקטיבי.

וגם: Monkey Gone To Heaven, There Goes My Gun, I Bleed, Velouria, Allison, Ana

Hookworms – Pearl Mystic

זה יהיה מוגזם לומר שהבומבה שחטפתי מהאזנה לשיר הפתיחה באלבום החדש של הלהקה הבריטית הממש לא מוכרת Hookworms הזכירה לי את מה שהרגשתי כששמעתי לראשונה את האינטרו של "I Wanna Be Adored" של הסטון רוזס. ועדיין, משהו בבניה האיטית, שמגיעה ממעמקים ומתפוצצת עליך בפסיכדליה אפלה ומלודית, לא יכול היה שלא לגרום לי לחשוב על אותה פתיחת אלבום מושלמת. לא יודע כמה חותם ישאירו הוקוורמז אם בכלל, כשבימינו האימפקט של דברים כל כך טובים כמו אלבום הבכורה החדש שלהם, Pearl Mystic, תלוי בעד כמה הם יגיעו למוקדי כח דוגמת פיצ'פורק ושות'. נכון לכתיבת מילים אלה - הם לא שם. מה שבטוח, זה אחד משני האלבומים שאני פשוט לא מסוגל להוציא מהריפיט בשבועיים האחרונים (האלבום הראשון הוא החדש של סטיב מייסון, סולן הבטא באנד, שנדב כתב עליו כאן בשבוע שעבר). "פרל מיסטיק" הוא טריפ פסיכדלי מהמם למדי – הוא מושפע בבירור מספייסמן 3, Loop, וה-13th Floor Elevators, אבל הוא לא מנסה להצדיע ללהקות האלה אלא מניח אלמנטים שלהן בתוך מצע סמיך ולא פעם רקיד של פאזים, אורגנים מחורפנים וסולן עם דרייב רוקנ'רולי בוער, גם אם קשה להבין את כל מה שהוא שר בין ריוורב לריוורב. תענוג אדיר.

S o h n – Bloodflows

את ס ו ה ן הכרתי לפני כמה חודשים עם השיר "The Wheel", והבחור הבריטי שמתגורר בווינה לא מאכזב עם הסינגל החדש שלו, "Bloodflows". השיר ממוקם סגנונית על קו התפר שבין הפרשנות האלקטרונית-אלטרנטיבית לאר-אנ'-בי לבין מה שנקרא פעם פוסט דאבסטפ ומטעמי נוחות נקרא לו מוזיקה שחייבת את קיומה לג'יימס בלייק. ולמרות שמדובר בשתי טריטוריות עמוסות בהרבה היפסטרים עם כוונות טובות, ס ו ה ן מצליח לחבר באופן טבעי בין ההשפעות ומוציא תחת ידיו שיר מושלם.

יוני שרוני ישדר ביום שלישי ספיישל לכבודו של ניקי סאדן. בינתיים, הוא נותן לכם כמה סיבות טובות להאזין לו:

סביר להניח שאם היה מת צעיר יותר, הוא היה הופך לאגדה. אבל ספק אם חוסר ההצלחה המסחרית בכלל הזיזה לניקי סאדן, שהשבוע ימלאו שבע שנים למותו הטראגי, אחרי הופעה בניו יורק. סאדן, ביחד עם אחיו בעל הכינוי המופלא "אפיק סאונדטראקס", הקים לקראת סוף שנות השבעים את אחד מההרכבים החשובים בפוסט פאנק - Swell Maps. אותו הרכב כבש את שדרן הרדיו ג'ון פיל, שבתמיכתו הצליח להביא את אלבום הבכורה שלהם, שיצא ביולי 1979, לטפס למקום מכובד במצעד מכירות האינדי הבריטי.

יציאת האלבום, אגב, התרחשה בסמוך ליציאת אלבום אחר משמעותי של אותה סצינה ותקופה, Unkown Pleasures של ג'וי דיוויז'ן, אותו אתם הרי מכירים היטב. תנו האזנה לשניהם ותבינו שלפעמים האגדה היא רומנטיזציה של הנסיבות ולא בהכרח תוצאה ישירה של המוזיקה.

בשנות ה-80, אחרי שני אלבומי סולו שהוציא, הוא חבר לדייב קוסוורת' והשניים - ביחד עם אחיו של סאדן והבסיסט מארק לאמון - הקימו את ההרכב המופתי ג'ייקובייטס, שאמנם היה רחוק מהפוסט פאנק שהביא לסאדן את ההכרה המזערית, אך חתך לכיוון של עוצמה רגשית שמחברת בצורה מעורפלת בין ג'וני ת'אנדרס, הרולינג סטונז וניל יאנג בתוך מעטפת של דמעות, מכנסי עור ועשן סיגריות.

ההשפעה של סאדן על הרכבים אמריקאים כמו סוניק יות' הביאה את חברי אר.אי.אם להקליט איתו אלבום בשנת 91'. עם השנים מצבו הבריאותי (והמוזיקלי) סבל מהתדרדרות. ב-2002 הוא הספיק להופיע בישראל ואפילו קיים ריליס מאותו ביקור - "תל אביב בלוז”. השבוע נקדיש שעתיים לחייו של סאדן בהבטחה שמי שיטה את אוזנו לרגע יתאהב בדמות הטראגית הזאת.

ואחד לזכרו של ג'ייסון מולינה, האיש מאחורי Songs: Ohia ו-Magnolia Electric Co, שהלך השבוע לעולמו. אין מילים, פשוט עצוב לנו על המוזיקאי הנפלא הזה.

מה אתם חושבים על סגירת הבלוק? דברו על זה בפייסבוק