פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עובדים היינו: לעבוד במחסן של גלובוס גרופ

      לסחוב פוסטרים ולהוביל עותקים של סרטים: נועה הרשקוביץ, כתבת וואלה! תרבות, הזיעה לצד סרז' מהמחסן של גלובוס גרופ רק כדי לגלות שבקרוב הטכנולוגיה תייתר את המקצוע שלו

      סרז' אקון ממש טוב בעבודה שלו. בכל יום הוא יוצא את ביתו אשר בגבעתיים, מצטרף להסעת העובדים, נפלט אל מחסן גלובוס גרופ בשעה 8:00 בדיוק, שוהה בו עד לשעות אחר הצהריים ונאלץ להתרכז בעבודתו חרף העובדה המצערת שהוא מוקף בפוסטרים של "מהיר ועצבני" ושפרצופה החמוץ של קירה נייטלי ניבט אליו מפוסטרי הענק של "אנה קרנינה".

      אקון, 49, עלה ארצה מצרפת בשנת 2002 ומנהל את מחסן חברת הפצת הסרטים ששוכן בנווה אילן. בין היתר הוא אחראי על התאמת הסרטים לבתי הקולנוע והפצתם, התאמת הטריילרים לבתי הקולנוע והפצתם, התאמת הפוסטרים לבתי הקולנוע והפצתם, ועוד כל מיני מטלות שמסתיימות ב"והפצתם". במילים אחרות, כבר שנתיים שאקון הוא המוביל הארצי של התוצר הסופי לו אתם קונים כרטיס בבית הקולנוע, כמו גם לביטחון הפוסטרים העצומים והצבעוניים שאונסים את שדה הראייה שלכם בתור לפופקורן. במולדתו, אקון יצר סרטים, היה חלק ממופעי רחוב, כתב, ביים ושיחק. "רק בארץ נתקלתי בזה שאם שואלים אותי במה עסקתי בצרפת ואני עונה 'שחקן', מיד לאחר מכן שואלים 'כן, אבל ממה בתכלס היית מתפרנס'?", הוא אומר אחרי שאני שואלת "כן, אבל ממה בתכלס היית מתפרנס?".

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      שחקן במחסן. סרז' אקון (צילומים: ניב אהרונסון)

      אנו נכנסים לממלכה השקטה של אקון במחסן הסרטים, שעין בלתי מזוינת לחלוטין הייתה יכולה לחשוב בטעות למרחב מוגן של בניין ישן - לולא מאות עותקי הסרטים ואלפי הפוסטרים שמצטופפים על מדפי המתכת בתוכו.

      הדיסוננס בין מקצועו הקודם של אקון לזה הנוכחי, בולט כמו האף של ברברה סטרייסנד בפוסטר סרטה האחרון, "אמא מלווה", שתלוי לצידנו. למה, למען השם, שאדם יבחר לעזוב חיי יצירה המפרנסים אותו בכבוד בפריז, ויעדיף להיות האיש שמגלגל פוסטרים של "מדגסקר 3" ו"טד" בכדי לשלחם לבית קולנוע במודיעין?

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      זה לא מרחב מוגן. סרז' במחסן גלובוס גרופ

      "רק כשעליתי לארץ הרגשתי שהפסקתי להיות יהודי", אומר אקון. כמי שעלה ארצה דווקא בתקופת האינתיפאדה השנייה, הוא מספר שהחיים כיהודי בצרפת הפכו מורכבים יותר ויותר וכבר לא היתה לו אנרגיה לעסוק באמנות. מאז שעלה ארצה עבד כטבח בקייטרינג יוקרתי לאלפיון העליון, יצר מופעים שהועלו בפסטיבלים שונים ועד היום הוא יוצר סרטים קצרים בזמנו הפנוי. "פעם חשבתי לעשות סרט דוקומנטרי על ההסעה לכאן. כל יום רבים על משהו אחר", הוא צוחק.

      אנו ניגשים אל דלת עץ ובדרך חולפים על פני פוסטר של "ממזרים חסרי כבוד" עם פני המלאך של כריסטוף וולץ. כריסטוף מחלץ אותנו לרגע מתוגת הניאון ומזכיר שכל עבודה נראית יותר טוב כשאתה מוקף במיטב בניה ובנותיה של הוליווד.

      פרויקט עובדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      נועה כורעת תחת נטל הפוסטרים

      מאחורי הדלת ישנו חדרון הקטן שיכול היה לשמש בכיף אי אלו אסירי X, ובו מסתתר קודש הקודשים: עותקים של סרטים חדשים שזה עתה הגיעו ארצה. למקרה שתמיד תהיתם כיצד מגיעים לכאן סרטים חדשים (ולא, נגיד, עשיתם את הטעות הפטאלית של להניח בקול רם כי הם מגיעים על התקן דיסק און קי פיצי כלשהו וזכיתם למבטי בוז והלם מאקון), אז הנה התשובה – הם אכן על התקן USB מיוחד, שמוצפן היטב או בתוך קופסאות שחורות שנראות כמו עודפים של מסכות אב"כ, או בתוך מזוודות מאסיביות מפלסטיק בצבע כתום זועק שנחות על המדפים בסדר מופתי. אגב, עד יולי האחרון, הסרטים היו מגיעים על גבי סלילים של 35 מ"מ.

      המזוודות הכתומות נראות כמו מנשאי נשק כימי, מהסוג שטום קרוז נסחב איתו ב"משימה בלתי אפשרית" או ההן שניקולס קייג' נגרר איתן חצי סרט ב"הבריחה מאלקטרז". הן זוכות לליווי צמוד מנתב"ג אל המחסן בנווה אילן, ואפשר להגיד שגם אם, חלילה, המטוס עליהן הועמסו היה מתרסק, נשרף, נשבר לשניים באמצע החלל, נופל לתוך משולש ברמודה או נטרף על ידי דינוזאור, סביר להניח כי הן עדיין היו שורדות את המסע. והיה והתמזל מזלכם ונתקלתם איכשהו במזוודה שכזאת, כדאי לצנן את ההתלהבות שכן לא ניתן לעשות כל שימוש בקובץ הסרט במידה ואין לכם את הקוד הסודי.

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      הפרויקט הנוכחי. אקון עם הפוסטר של "ג'י איי ג'ו"

      על המזוודה הראשונה בחדרון כתוב "ג'יי איי ג'ו – סוגרים חשבון". את הסרט יש להפיץ לבתי הקולנוע עוד לפני חול המועד פסח. אני מחזיקה ביד את העותק הראשוני והמקורי של היצירה הקולנועית הנ"ל, מנסה להתלהב ולמכור לעצמי סיפורים שאני עומדת מול חלומו הרטוב של... של... הממ, בסוף דמיינתי שאלה עותקים של קליפ חדש של ביונסה וזה כבר עשה את העבודה.

      לצלילי תחנת הרדיו הצרפתית שאקון מחזיק כמוזיקת רקע, הוא מתחיל לחלק את עותקי הסרט לפי ההזמנות שקיבל. מלבד "גלובוס מקס", רשת בתי הקולנוע של הבוסים, אקון מפיץ את הסרטים והפוסטרים לכל הסינמטקים ובתי הקולנוע שמקרינים סרטים של אולפני וורנר, פאראמונט ויוניברסל. עם זאת, הפוסטרים בסכנת הכחדה. אקון מספר כי כבר היום חלק מבתי הקולנוע משתמשים במסכי ענק שמקרינים את הכרזות ברוטציה, בכדי לחסוך עלויות ואולי גם כדי להציל את יערות הגשם - ששרידים רבים שלהם נמצאים כאן במחסן הזה, עדות מצמררת לטבח שהתחיל בגזם והסתיים בפוסטר של "ארגו".

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      קיר התהילה של סרז'

      אי אפשר להתעלם מהאירוניה בכך שהאיש שמקדיש כרגע ריכוז שיא להכנת העותקים של "ג'יי איי ג'ו" ומוקף בפוסטרים בוהקים של "ספרינג ברייקרס" נראה כמו רוברטו בניני, מתנהג כמו דמות של וודי אלן ותולה על הקיר תמונות של גיבוריו הקולנועיים – בין היתר רומן פולנסקי וסטנלי קובריק.

      הוא לא זוכר מתי לאחרונה ראה אפוס הוליוודי שהפתיע אותו לטובה, וכשאני שואלת אם היה מוכן לראות סרט של גודאר בתלת מימד הוא כמעט מתפוצץ מצחוק, אבל ממהר להבהיר - "גודאר לא ידע מה הוא עושה. הוא עשה ארבעה סרטים במקום הנכון בזמן הנכון. זה הכל. אין לו תכנית עבודה. הג'אמפ קאט זה משהו שיכול היה להיות ממוצא בטעות. אוברייטד".

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      תמונות מהאוסף הפרטי של יורם גלובוס

      אנו עוברים למקום אחר במחסן, קיר עצום עמוס לעייפה באינספור פוסטרים. לפעמים הם מגיעים זמן רב לפני עליית הסרט לאקרנים, כמו למשל הפוסטר של "סופרמן: איש הפלדה" ששוכב כאן באשפוז כפוי כבר חצי שנה. על חלק מהמדפים מגולגלים מאות פוסטרים אחרים שאין בהם צורך – של סרטים שכבר הוקרנו, למשל "ג'אנגו ללא מעצורים", "טד", "דרייב" ועוד.

      אני מגייסת את פרצוף הלברדור שלי ומבקשת יפה לקחת הביתה פוסטר אחד של "ג'נגו" ועוד אחד של "דרייב" (קרי ריאן גוסלינג). אקון נקרע מצחוק. "קחי כמה שאת רוצה, אין לי מה לעשות את זה. זה צריך ללכת לפח". אני מצילה גוסלינג אחד ממוות ומציצה על אחד המדפים, עליו ניצב ארגז עם אוסף פרטי של יורם גלובוס – תמונות של "קזבלנקה", של מוחמד עלי, של יהודה ברקן מותח איש רנדומלי ועותק מקורי וישן של "המכשפות מאיסטוויק". הכל מתחבא כאן.

      לאקון אין סבלנות להתלהבות הנעורים המוגזמת שלי והוא מתחיל לעמול במרץ על הכנת הפוסטרים ועותקי הסרטים. הוא ניגש לשולחן קטן בצד, עליו הוא חותך פוסטרים ישנים, שגזריהם יגולגלו מחוץ לפוסטרים החדשים ויגנו עליהם ממפגעים או פורענויות שונות. אני מגלגלת פוסטר אחד בעצמי והוא נראה כמו אוריגמי על חגיגת, כאשר בזמן הזה בדיוק אקון כבר הספיק לגלגל כטריליון פוסטרים, כולם ישרים, חלקלקים למשעי ומוכנים לקרב. אקון מביט על הפוסטר העלוב שגלגלתי במבט מלא רחמים. הוא אומר שזה לא רע לפעם ראשונה אבל יש לי התחושה שהוא היה מעדיף שישלחו אליו את הלן קלר.

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      נועה מגלגלת פוסטרים לאוריגמי

      אקון ממשיך לעמול על הפוסטרים של "ג'יי איי ג'ו" בדיוק מיומן משל היו ספרי תורה גנוזים שנתגלו זה עתה במערת הנטיפים. הצלם ניגש לצלם אותו בעת המלאכה ואקון קצת מתפדח להצטלם עם ברוס וויליס אבל אנחנו מסבירים לו שאין ברירה. הצעתי לו לחשוב שהוא מחזיק פוסטר של ז'אן פייר ז'אנה ומארק קארו. יכול להיות שזה קצת עזר לו להתגבר על הבחילה. יכול גם להיות שאקון עדיין שחקן נפלא. אני מנסה להמשיך ולעזור לאקון עם רשימת הזמנות מבתי הקולנוע, אשר נמצאות על מדף מרוחק משם, אבל אקון מודאג מכך שאני לא נמצאת בשדה הראייה שלו ומפחד שאגרום נזק, למשל פיאסקו כמו צירוף פוסטר לסרט הלא נכון או טרנספר של עותקי סרט כלשהו לנצרת עילית במקום לעפולה. הוא מציע לי לנוח ואני זורמת. במקום להסתובב לו בין הרגליים אני ממשיכה לבהות בחלל ולשאול אלף שאלות על הכל.

      למרגלות ידיו העמלות מוטל, כאמור, הפוסטר של "ספרינג ברייקרס", החדש של הרמוני קורין, ואני שואלת אותו מי הכי כוסית לדעתו. הג'נטלמן לא שוכח את הנימוס האירופאי וממאן לבחור, בתואנה שאף אחת מהן אינה הטעם שלו. אני לוחצת ובסוף הוא נשבר ואומר שסלינה גומז נראית הכי "בסדר" שם. צללתי להסבר על משמעות הופעתה בסרט ועל הפרידה מג'סטין ביבר, אבל נראה שאקון כל כך סבל שהוא העדיף לחזור לחיקו של ברוס וויליס ב"ג'יי איי ג'ו".

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      החיים זה סרט. סרז' ונועה מתפננים במחסן

      לקראת סוף הביקור אנו מתיישבים על זוג כסאות קולנוע ישנים ומרופטים שיצאו מכלל שימוש וניצבים כעת במחסנו, זכר לחורבן.

      אל החדר נכנסת דורית ישי, מנהלת מחלקת הפצת הסרטים של גלובוס גרופ, והיא מספרת על "סוף עידן מחסן" ועל הדבר הבא בתחום הפצת הסרטים - כאשר לכל רשת אולמות תהיה רשת שידור שתקלוט אליה ישירות את הסרט ואת קודו הסודי, שיגיעו בחסותו של לווין מפלצתי ועתידי כלשהו. אקון מהנהן ומאשר את הדברים, ובעצם שומע מפי הבוסית את העתיד הידוע מראש - שהעבודה שלו הולכת ומתייתרת. קודם לכן, אקון בעצמו סיפר על הפיכת הפוסטר מכרזת נייר לכרזה המוקרנת על מסך, וכעת שנינו מאזינים לתיאור פיתוחו של צבא הלווינים שיפיץ סרטים במקום ידי הפלא של אקון. אני לא ממש חזקה בלווינים אבל מהמעט שיצא לי לשהות במחציתו של אקון, די בטוח שהמוח האנושי בחיים לא יוכל להמציא לווין שיצליח להיות מגניב, אינטליגנטי וקול יותר ממנו.

      כך או כך, אחרי הסצינה הפארודית - או הטראגית, תלוי איך מסתכלים על זה - איתה מסתיים היום, אני תרה אחר משקפי תלת מימד עבור תמונה משותפת עם אקון, על מושבי הקולנוע הישנים. הוא אומר שהם תחובים מעלה מעלה, במדף הכי גבוה במחסן, כך שקשה להגיע אליהן. "אז מה, אי אפשר? זה סרט?", אני שואלת. הוא נעלם למספר רגעים וחוזר עם זוג משקפיים לשנינו. "לא, זה לא סרט. החיים זה סרט".

      פרויקט עבדים היינו תרבות 2013 (ניב אהרונסון)
      לחיות בסרט (צילום: ניב אהרונסון)

      «object width="466" height="260"»«param name="movie" value="https://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf "»«/param»«param name="allowFullScreen" value="true"»«/param»«param name="allowScriptAccess" value="always"»«/param»«embed src="https://mm.walla.co.il/archive/1476057-28.swf ?lm_supplier=&lm_bc=&utm_source=&utm_medium=&utm_campaign=&utm_term=&utm_content=" allowfullscreen="true" allowScriptAccess="always" width="466" height="260"»«/embed»«/object»