פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דוגמניות מייד אין רוסיה": מפוזר ובעייתי

      הסרט של עינת ארליך על תעשיית הדוגמנות ברוסיה הרשים בכך שלא לא ניסה למכור סקס במסווה של עיתונות; אבל הבחירה בגיבורות ממוצא רוסי הרגישה כמו צורה לא מודעת של גזענות

      "דוגמניות מייד אין רוסיה": מפוזר ובעייתי

      יש בעיה אינהרנטית בכל דבר שקשור לסיקור תקשורתי של עולם הדוגמנות – לא משנה כמה תנסה להיות נוקב, ריאליסטי, נטול משוא פנים וביקורתי, בסופו של דבר סקס הוא חלק ממה שאתה מוכר. ממש כמו ידיעות חדשותיות על אונס - שככל שינסו לשקף את חומרת המעשה הדי.אן.איי שלהן תמיד מכיל קריצה אל המשיכה האנושית האוטומטית לסיפורים עם נופך מיני - כך גם ההתעסקות בדוגמניות, אומללות ככל שתהיינה, תמיד מסתיר מתחת לפני השטח איזו היקסמות מהנתונים הגופניים שלהן.

      מהבחינה הזאת, "דוגמניות מייד אין רוסיה", ששודר אתמול במסגרת רצועת "הסיפור" של רשת ובמסגרתו זכתה להציץ עינת ארליך אל אחורי הקלעים של תעשיית ייצוא הדוגמניות בגוש המזרחי, עשה עבודה מרשימה למדי. ניכר שארליך והבמאית שלה, יפעת קידר, לקחו בחשבון את אפקט הזוהר האוטומטי המתלווה לתחום אליו בחרו להפנות את הזרקור, ועשו מאמצים מודעים לנטרל אותו. לאורך הסרט הלא קצר הזה כמעט ולא נראים גופות חשופים ומראות פתייניים, רגעים מסשני צילום ותצוגות אופנה צומצמו למינימום ההכרחי והמגע עם עולם הזוהר ועם האיכויות של גיבורות הסרט כסמלי מין נותר מרוחק וקר. במילים אחרות, הסרט לא מחרמן אפילו קצת - ובמקרה הזה זו מחמאה לא מבוטלת. הסרט הדגיש בכל אמצעי קולנועי שאין לו עניין להתמודד עם האספקטים הפתייניים או אפופי הגלאם של תעשיית הדוגמנות, אלא עם משהו אחר, אפל, שמסתתר מאחוריהם. השאלה היא רק מהו הדבר הזה.

      דוגמניות מייד אין רוסיה (צילום מסך)
      התמונות מטעות - הסרט לא מוכר סקס. מתוך "דוגמניות מייד אין רוסיה"

      הבעיה של "דוגמניות מייד אין רוסיה" היא שמכל הסיפורים העצובים שחושפים את האמת המרה על התעשייה, קצת קשה לזקק סיפור מסגרת כללי יותר, או אפילו להבין בדיוק באיזו תעשייה מדובר. ארליך יצאה לדרך עם קונספט כללי מרתק, לסרט על האופן שבו רוסייה מייצרת דוגמניות, באופן שמותח קו מעניין בין התהליך הזה לבין סוגים קיצוניים בהרבה של סחר בנשים. אבל במקום לעקוב אחרי הנושא הזה בדקדוק וללמוד אותו לעומק – כמו ברגעים בהם ארליך מבלה בימי סקאוטינג ובבתי ספר לילדות-דוגמניות – היא החליטה להתפזר ולראיין באריכות "יבואן" דוגמניות ישראלי, ואז להמשיך ולהיפגש עם דוגמניות ישראליות ממוצא רוסי.

      ההתעכבות על סיפורים של אישיים של שלוש דוגמניות ישראליות שנאבקות נגד הסטיגמה הנלווית למוצא הרוסי שלהן לא היו משעממים בפני עצמם, אבל אין קשר ממשי בינם לבין הנושא של הסרט. אחרי הכל, לא מדובר בנשים שהובאו לכאן למטרות קריירה, אלא בעולות שבאו ארצה בילדותן, ובגיל מבוגר יותר בחרו להיכנס לתחום הדוגמנות. כמובן ששני הנושאים – ייצוא דוגמניות מרוסיה אל העולם וחוויותיהן של שלוש הדוגמניות המתועדות – קשורים בכך שהם משקפים עוולות ופתולוגיות של תעשיית האופנה בכללותה; אבל אם נושא הסרט הוא פשוט חייהן הקשים של נשות המסלול, למה כל הנשים בו חייבות בכלל להיות רוסיות?

      דוגמניות מייד אין רוסיה (צילום מסך)
      מה הקשר בין הסיפורים? מתוך "דוגמניות מייד אין רוסיה"

      השזירה המלאכותית והגמלונית של הסיפורים השונים בתכלית הללו לסרט אחד, לא רק מפזרת את הסרט מבחינה תמטית, אלא גם מעוררת בסופו של דבר תחושה לא נוחה של גזענות. "דוגמניות מייד אין רוסיה" נולד כנראה עם הרבה כוונות טובות ומוסריות, והצליח להימנע בכל מחיר מנפילה אל הבור של השפלת נשים והאדרת העולם שהוא בא לבקר; אבל בלי לשים לב, היוצרות שלו נפלו באזור דמדומים מוסרי אחר: התפיסה כאילו סיפורן של כל הנשים בו קשור איכשהו באורח מיסטי רק בגלל שהן חולקות מוצא.

      מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק