פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ליל וויין נשאר תקוע במקום. ביקורת על "I Am Not A Human Being II"

      "I Am Not A Human Being II" של ליל וויין הוא עוד אלבום בינוני שמגיע אחרי רצף לא מוצלח שמוכיח שליל וויין הוא ראפר ענק ומוכשר שרוצה להיות הרפתקן אבל לא זז מהבית

      פחות משבוע אחרי שדווח על הסכנה הבריאותית האחרונה של ליל וויין, ספק חווית סף מוות, דלף אלבומו החדש, "I Am Not A Human Being II". אמנם כבר הספיקו הציניקנים להעלות תאוריות על יח"צ מוגזם, אבל כל מי שראה את כמות הקודאין שדווין קארטר השלישי מכניס לסירופ הסגול שלו לא הופתע. וויין חי עם דוושת הגז על הרצפה בערך מאז גיל 9, כשהוחתם ללייבל קאש מאני רקורדס, כשלמעשה היה אמור להיות מטופל על ידי שירותי הרווחה. במקום זה הוא איבד את בתוליו בגיל 11, ירה לעצמו בחזה בטעות בגיל 12 והפך להיות הראפר המצליח בעולם עד גיל 26 כשהוא עם ותק של 15 שנה במשחק.

      אבל וויין כאמור, לא עוצר. גם השנים מאז אלבומו המצליח ביותר, "Tha Carter III", לא היו רגועות. בשלושת השנים האחרונות הוא הוציא אלבום ראפ-רוק כושל, נכלא לשבעה חודשים עקב אחזקת נשק, הוציא את "I Am Not A Human Being" הראשון ביום ההולדת שלו, שוחרר מהכלא וחזר לעניינים ולטבלת המכירות האלבומים עם "Tha Carter" הרביעי. עם "IANAHB" השני, נדמה שוויין מנסה לתקן את הרושם הרע שהשאירו שני האלבומים שהוציא ב-2010. כמו תמיד, רק הוא עומד בדרכו של עצמו.

      ליל וויין (GettyImages , Sarah Glenn)
      ליל וויין (צילום: GettyImages/אימג'בנק)

      אם "Rebirth" היה ניסוי בערבוב ז'אנרים שכשל ו"I Am Not A Human Being" היה חצי צעד אחורה, האלבום החדש מנסה לערבב בין השניים באופן מלאכותי. אפילו מעט פחדני. אחרי שנכווה עם השניים ההם וחזר למכור בכמויות שהכיר רק עם הקרטר הרביעי, וויין שוב מתנסה בחיפוש עצמי כמוזיקאי אבל גם משאיר מספיק קטעים שכבר שמענו ממנו ובעיקר נזהר שלא לסטות מקו ה" Pussy-Money-Weed-Codeine" שדבק בו עד היום.

      את התחום הזה הוא כבר שכלל לכדי שלמות. הקול המנוזל הזה מבריק בדימויים אפופי צבע סגול וחריזות בלתי אפשריות, אם בכלל. וויין עדיין יודע למצוא עשרות דימויים לזין שלו (הנשיא השחור הבא, מגהטרון, כורסא וסוס מירוץ. וזה רק משני השירים הראשונים), לעטוף רעיונות בנאליים בצעיפי הזיה וללהטט את הכול בסלט מילים של כפל משמעויות. אבל בחייאת, וויזי, כמה כבר אפשר לשמוע שאתה אגדי במיטה, מעשן את הוויד הכי משובח ובעל האקדח הכי גדול?

      בשיר השני של האלבום טוען וויין ש"אין לי דאגות", אבל לא משנה כמה הוא מסטול, וויין מבין שבעקביו נוגסים כבר כוכבים אחרים. אייסאפ רוקי מצייר את דאלי בלשונו, 2 צ'יינז מסווה חוכמה בעזרת המון טיפשות, ריק רוס הוא גאון בבחירת ביטים וההייפ כבר עבר לקנדריק למאר. אבל וויין, אסופה של כל התכונות הנ"ל, הוא גם וורקוהוליק בלתי רגיל. לא מפתיע אם האלבום הבא שלו נכתב כבר במהלך השהות האחרונה שלו בבית החולים.

      האלבום מזגזג בין שירים עם אלמנט מעט הרפתקני לבין שירים סטנדרטיים ומטה, שלא יפה לקרוא להם פילרים אך ורק בזכות הכשרון העצום שיש לוויין גם על הביט הבנאלי ביותר. השיר הפותח, "IANAHB", הוא דוגמה מושלמת לכמה הגמד המקועקע הזה יכול לנצוץ כשהוא יוצא ממסגרת הביטים מוטרפי הבאסים. בית טהור בן שלוש דקות שיושב על ליין פסנתר ותו לא. ב"Hello" שסוגר את האלבום וויין מממש את החלום שהיה לו ומחבר באופן מוצלח מאוד בין הראפ החללי שלו לריפים של סקייט-Pאנק. בין שני השירים, מדובר בהליכה לא יציבה בין הרצון לתת לקהל את מה שהוא מצפה לבין הרצון של וויין להתפרע על הביט.

      באלבום אין להיטים ברורים, אולי למעט "Bitches Love Me" עם דרייק ופיוצ'ר או הקטעים שבהם מתארח 2 צ'יינז. גם בולט במיוחד העדרו של המפיק בנגלדש שסיפק בעבר לוויין להיטים. במידה רבה זה באמת המשך ל"IANAHB" הראשון וכנראה ימכר באותן הכמויות המאכזבות ויזכה לאותן ביקורות בינוניות. וויין לא מביא הרבה חדש וכשהוא מביא הוא לרוב מסתיר אותו בהמון שכבות של "אני-אוכל-פוסי-כל-יכול". וזה מבלי להזכיר את הפזמון של "Wowzers" הנוראי שמתורגם בפשטות ל"הלשון שלי זה עוזי, הזין שלי זה AK".

      דווקא הדימוי שלוכד הכי טוב את דמותו של וויין, העש שמופיע על עטיפת האלבום, הוא הסיפור המלא של האלבום על הצלחתו ובעיקר על הפספוס שבו. העטיפה, שעוצבה על ידי DONDA, החברה שהקים קנייה ווסט, באה להציג את שלבי החיים השונים של ווין ואת ההתפתחות המתמדת שלו. למעשה, הדימוי הזה חוטא לאלבום מהסיבה הפשוטה שאין כאן התפתחות אמיתית, אלא רק תחילתו של מציאת השלב הבא של וויזי. וכמובן המון דימויים לזין.

      מה אתם חשבתם על האלבום החדש של ליל וויין? ספרו לנו בפייסבוק