פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טור מזרחית: מה עשתה לנו היציאה מעבדות לחירות?

      לכבוד חג החירות, הגיע הזמן לבחון מה קרה למוזיקה המזרחית בעקבות השחרור מגטאות הקסטות, במה שונה העולם של משה פרץ מזה של זוהר ארגוב, והאם מחיר החופש היה כבד מדי

      נסים ונפלאות התחוללו כששירים עם סלסולים הצליחו לפרוץ את חומת הגטו המוזיקלי שכלא במשך שנים את הז'אנר המזרחי, לפני שהושלמה המהפכה בשנות האלפיים. היה צורך במשהו קיצוני, והכוונה היא לא רק לכשרון עצום ויכולות פנומנליות. בגלל שבאותן שנים, כמעט כל הדלתות היו סגורות בפני סלסולים, לאמן מהז'אנר היו בדיוק שלוש דרכים לקבל חשיפה תקשורתית: שירי גימיק סטייל "בתשלומים", "בסבוסה", או "בום בום, מדברים בולו בולו"; שיר שהצליח עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו; והדרך הבטוחה מכולן – מדורי הפלילים. התקשורת באותן שנים עטה על כל מעידה של זמר מהז'אנר כדי להוכיח שהוא נגוע בפלילים. לזוהר ארגוב, לדוגמה, היו הרבה יותר אזכורים בתקשורת בהקשר פלילי מאשר התייחסויות מוזיקליות. נסו למצוא בארכיון כלשהו ביקורת על אחד מאלבומיו – כשעוד היה בחיים, כמובן – וקחו את זה בתור אפיקומן לחג.

      מכיוון שכך, נראה שבעבר היו יותר שירי איכות. היית צריך להיות זוהר ארגוב, עם שיר כמו "הפרח בגני", כדי שישימו לב גם למוזיקה שלך. לא בכדי זוכות שנות ה-80 לתואר "דור הנפילים" במוזיקה המסתלסלת: דרים-טים חלומי הכולל את ארגוב, תבורי, חיים משה, אבנר גדסי ומרגול בחמישיה הפותחת, כשעל הספסל נמצאים משה גיאת, ג'קי מקייטן (שגם הוא נאלץ להיעזר בשירי ליצנות כמו "המענטזת" ו"מריומה" כדי לקבל חשיפה, שלא לדבר על סיפורו האישי) וישי לוי.

      בסגל הנוער, אגב, המתינו נתי לוי, אלי לוזון, זהבה בן ועופר לוי, שהפציעו בסוף שנות ה-80 עם מותו של הקפטן ארגוב שסימן את חילופי הדורות. הבינוניים בלטו רק עם הבלחות גימיקיות – סמיר שוקרי עם "רונה" והשורה "שעון מראה שלוש, מתי מתי כבר שמונה", למשל. החומות הגבוהות והבצורות גרמו לזמרים והיוצרים להגיע לשיאים אמנותיים. כשזה קרה, היתה תחושה של משהו גדול מהחיים. ניצחון של ממש שמחזיק מעמד עד היום. יצירות מופת כמו "נפרדנו כך" של אבנר גדסי, "עוד סיפור אחד של אהבה", ששר שימי תבורי, "לבד יושבת" בביצוע חיים משה וכמובן כל האלבום "נכון להיום" של זוהר ארגוב, הם שיאים שעד היום מחזיקים מעמד.

      היציאה לחירות הביאה איתה מחיר אירוני. יש מקום להרבה יותר, ולכן התחושה היא שהרמה ירדה. מעבר לכך, הניצחונות העכשוויים לא מעניקים את אותה הרגשה עילאית כבעבר, מכיוון שכל הגבולות כבר נפרצו מזמן ואין את מי לנצח. זאת אולי הסיבה לכך שיש אווירה מוטעית בתעשייה, כאילו פעם היה כאן טוב יותר. האמת היא אחרת: בשנים האחרונות נרשמים הישגים אמנותיים גדולים ומרשימים שיחזיקו מעמד וישפיעו על העתיד. זמר כמו משה פרץ הצליח לרשום הישגים משמעותיים מאוד ולצידו אפשר לציין גם זמרים נוספים, בהם דודו אהרון. השניים הללו הם דוגמה מצוינת למהלך מרשים של הדור החדש, משום שבניגוד לנפילים משנות ה-80, הם לא רק זמרים מבצעים אלא גם יוצרים. למעט אבנר גדסי, הרוב המוחלט של הזמרים מדור המייסדים הסתפקו בביצוע השירים בלבד.

      לצד טרובדורים בסדר גודל של זוהר ארגוב, אפשר בהחלט להעמיד את עמיר בניון ששייך גם הוא לשנות האלפיים. ומאוד ייתכן שלמרות כל מה שנאמר, היום קשה יותר מבעבר, משום שהתחרות גדולה ויש הרבה יותר זמרים עם כשרון גדול – זמרים שבשנות ה-80 היו מוותרים על החלום המוזיקלי נוכח היחס שספג הז'אנר. אביהו מדינה בעצמו אמר בראיון ש"היום יש עשרות זמרים ששרים כמו אייל גולן מבחינת האיכויות הווקאליות".

      אם בעבר, בעידן של טלוויזיה עם ערוץ אחד בלבד, המשחקים היחידים שאפשר היה לראות אלו משחקי גמר הגביע בכדורגל, או מכבי תל אביב בכדורסל בגביע אירופה, משחקי שיא שמן הסתם היו איכותיים יותר; אזי היום בעידן הרב ערוצי משודרים גם משחקי הליגה הלאומית האפורה והמפגשים בין אליצור אשקלון לברק נתניה בכדורסל, שעם כל הכבוד, יש להם סקס אפיל של מצה. ככה גם במוזיקה המזרחית: החופש לא הפך את המצב לרע יותר, זה פשוט המחיר שלו. ועדיין הוא שווה את הכל.

      מה דעתכם - המוזיקה המזרחית במצב טוב או גרוע מבעבר? דברו על זה בפייסבוק