באופן רשמי, "ג'י.איי.ג'ו: סוגרים חשבון" הוא הפרק השני בשרשרת העיבודים הקולנועיים למותג הצעצועים/סדרת האנימציה על יחידת העילית שנאבקת בארגון הטרור הבינלאומי קוברה. אך למען האמת, מה שאמור להיות פנטזיית פעולה קומיקסית מן המניין מתגלה כמוצר כה מופרך, מגוחך וכמעט פארודי שלא בטובתו, עד שאפשר לחשוב כי הוא דווקא הפרק הרביעי בסדרת סרטי "האקדח מת מצחוק".
אם כך, הפרויקט עתיר התקציב מתחוור כקטסטרופה קולנועית, אבל לפחות אפשר למצוא נקודה מעניינת בעלילתו. זאת, כיוון שבדיוק כפי שראינו בסרט הטרי "המתקפה על הבית הלבן" ובמידה מסוימת גם בסדרה "בית הקלפים", וכפי שנראה בקרוב גם במותחן "White House Down", גם הוא מתאר השתלטות עוינת על הבית הלבן, כך שאפשר כבר להכריז על מגמה מסוימת בעולם הבידור האמריקאי. במקרה זה, הדבר קורה כיוון שזרטאן הידוע לשמצה, מבני הבליעל הגדולים של קוברה, משכיל להתחזות לנשיא ארצות הברית, ומנצל זאת כדי לנסות להשתלט על העולם כולו.
מכאן והלאה, מתפתח הסרט באופן שרירותי ולא נהיר. לפי הדיווחים, הפצתו נדחתה כדי לאפשר ליוצרו, הבמאי ג'ון צ'ו, לצלם עוד סצינות בהשתתפותו של השחקן המשגשג צ'נינג טאטום כאחד מחיילי היחידה. אך בכל זאת התחושה היא שהכוכב נעלם לפתע מן המסך לאחר כמה דקות בלבד, וכל נוכחותו כאן נותרת תמוהה למדי. הדברים אמורים גם לגבי ברוס וויליס, שאמור היה להיות שחקן החיזוק המרכזי של פרק המשך זה בהופעתו כאב הרוחני של כוח המחץ, אך התחושה היא שהוא מופיע ב"סוגרים חשבון" במשך כדקה וחצי.
נוסף לזאת, בצד קו העלילה הראשי מתנהל גם סיפור משני שלא מצליח להתחבר אליו בשום צורה. הוא מתרחש באסיה, ונראה שנכלל כאן רק כדי לאפשר למוצר הקולנועי הזה למקסם את הפוטנציאל המסחרי ההולך ומתפתח של הקהל במזרח הרחוק. כל הנ"ל גדושים רצף בדיחות מיניות לא מרומזות במיוחד שאין להן קשר לאופיו הכללי של הסרט ובטח שלא לפנייתו לקהל המשפחות. באחת הסצינות, לדוגמה, בוהה הנשיא המתחזה בשדיה הסימטריים של כתבת פוקס ניוז ומצהיר "לא פלא שאתם כל כך מאוזנים בדיווחים שלכם". בשלב מסוים, כתגובה לאחת ההלצות הללו, מכריזה אחת הדמויות "זה לא במקום מה שאמרת!", אבל כידוע, זה שאתה מכיר בבעיה לא אומר שפתרת אותה.
כל זה הוא עוד כאין וכאפס לעומת חלק הארי של הסרט, שכבר באמת ובתמים מזכיר להפליא סצינות מסוימות מ"האקדח מת מצחוק" או "דוקטור סטריינג'לאב", רק שכאן אין כוונה פארודית או סאטירית. מדובר בוועידת פסגה בהשתתפות שמונה המעצמות הגרעיניות, כולל המנהיג הישראלי, שהשחקן המגלם אותו נראה כבן דמותו של עמי איילון. בתיאור שלו ושל כל ההתרחשויות במעמד הזה יש עשרות טעויות עובדתיות, אבל אין צורך באחיזה גבוהה במציאות כדי להבחין באיזה רישול נכתבו ובוימו מה שאמורים להיות רגעי השיא של הסרט כולו.
בין הרגעים הללו אפשר למצוא אחד שיש בו עניין בעין מקומית זה שבו הנשיא האמריקאי מאיים על עמיתו הישראלי כי ימיט ארמגדון על ארץ הקודש, משהו שנראה כלקוח מאותם שידורי תעמולה נגד הבית היהודי, ובכל מקרה ראוי להיכנס לפנתיאון הטראש הקולנועי.
בדקה המסוימת הזו, בגלל הנסיבות המיוחדות שלה, יש מעט הנאה ועניין, לפחות לצופים בישראל. אך בסרט עצמו אין מן הסגולות הללו: הוא מבולבל ותלוש מכדי לשמור על מתח כלשהו, אך לא מספיק מופרע לאורך זמן כדי לבדר באמת. חמור מכל, רמת האפקטים בו וסצינות האקשן שלו כה נמוכה, שגם אי אפשר ליהנות סתם מלהסתכל בו. למען האמת, פשוט לא ברור כיצד ב-2013, סרט עתיר תקציב של אולפן גדול מציג רמה טכנית ירודה שכזו, או כמו שנהוג לשאול בימינו איפה הכסף?
אז אמנם, דה רוק כריזמטי וחינני כתמיד כאחד מחברי יחידת העלית, ובצדו זוהרת אדריאן פאליקי בהופעה אנרגטית כאחותו לנשק. אך ידם של שני אלה קצרה מכדי לגאול את הסרט הזה מטיפשותו האינסופית וחוסר הקומפטנטיות שלו. בזמנו נהוג היה לומר שמוצרים קולנועיים שכאלה מיועדים רק לילדים, אך קבוצת הגיל הזו כבר כה מפותחת בימינו, שיהיה זה עלבון וגם שגיאה לומר כך. נכון יותר להגיד, ש"ג'יי.איי.ג'ו: סוגרים חשבון" פונה למי שארוחות החג צלו להם לחלוטין את המוח, ואליהם בלבד.
מה חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק