פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פיל ספקטור": כתב הגנה מבדר אך בלתי משכנע

      אל פצ'ינו ודיוויד מאמט לא באמת רצו לספר את סיפורו של המפיק המוזיקלי והרוצח המורשע פיל ספקטור בסרט עליו, אלא לנסח כתב הגנה לקריירה המדשדשת שלהם. ההצלחה חלקית

      אז מה, בעצם, גורם לאמן לאבד את זה? מה גורם לאדם שהיה מהדמויות המשפיעות בתחומו במאה ה-20 להתחיל להתנהג בצורה קיצונית יותר ויותר, להרחיק ממנו את קהלו ומוקיריו, לאמץ מאפיינים משונים ולדחוף את עצמו לנקודת קיצון שבה אפילו המעריצים הקנאים ביותר כבר לא יודעים איך להגן עליו ועל בחירותיו? מה היא אותה נקודת שבר מסתורית בינינו לבין האמן, ובנפשו שלו? והאם יכול להיות שנקודת השבר הזו מוטמעת בתוך הדי.אן.איי היצירתי שלו מלכתחילה, שהדבר שמשניא אותו עלינו דומה מאוד לדבר שגרם לנו לאהוב אותו?

      ועכשיו, חידה לתלמידים מצטיינים: האם הפסקה הראשונה של הטקסט הזה עסקה לדעתכם בפיל ספקטור, האיש שעל אודותיו נוצר סרט הטלוויזיה החדש והשערורייתי מבית HBO ששודר ביום שלישי האחרון בערוץ yes3? האם היא נכתבה על התסריטאי והבמאי של הסרט, דיוויד מאמט? או שמא מדובר בעצם בשחקן הראשי, אל פצ'ינו? אחרי הכל, בצורה כזאת או אחרת התיאור הזה הולם את הקריירה של שלושת המעורבים המרכזיים בפרויקט הזה, שכל אחד מהם הוא טיטאן תרבותי בזכות עצמו: פיל ספקטור הוא כנראה המפיק המוזיקלי המשמעותי ביותר בתולדות הפופ, אבל בעשורים האחרונים עסק פחות במוזיקה ויותר בהתנהגות תמהונית ומפחידה, שהסתיימה בהרשעה ברצח לנה קלרקסון – שחקנית שאסף מבר בערב שתייה; דיוויד מאמט הוא המחזאי האמריקאי החי החשוב מכולם, שלזכותו עומדות יצירות מופת כמו "גלנגרי גלן רוס" ו"אוליאנה", אבל לאחרונה יצא מהארון הפוליטי כריאקציונר קיצוני ולא מאוד מנומק, ומאז המחזות שלו מוקדשים בעיקר להטפה ימנית שטחית; ואל פצ'ינו, אולי גדול שחקני המסך מאז מרלון ברנדו, מבלה את השנים האחרונות בסרטים סוג ז' ותפקידים שבהם הוא בעיקר צועק, נוהם ועושה סימנים של קריאה לעזרה עם הידיים. שלושתם אמנים פורצי דרך, ובשלושתם – כל אחד בדרכו – איבדנו אמון.

      הנקודה הזאת משמעותית לצפייה בסרט "פיל ספקטור", משום שנראה שהמעורבות של מאמט ופצ'ינו בפרויקט אינה מקרית. במובן מסוים, הם משתמשים במעשה בו הורשע ספקטור ובאישיות שלו – שהיא בהחלט רדיקלית יותר משלהם – על מנת לנסח כתב הגנה לקיצוניות של עצמם. הוקעתם אותנו, הם כאילו אומרים, משום שלא הסכמנו ללכת במסלול הצפוי מראש שהתוויתם לנו – אבל אי הנכונות שלנו ללכת במסלול הצפוי מראש היא התכונה שהפכה אותנו ליוצרים פורצי דרך מלכתחילה. זה כתב הגנה לגיטימי (אף שהוא חוטא באותה אידיאולוגיה איין ראנדית מעצבנת שמאמט מתחזק בשנים האחרונות), אבל הניסיון להלביש אותו בכוח על סיפורו של רוצח מורשע מעורר חוסר נוחות, בלשון המעטה.

      פיל ספקטור (יח"צ)
      כתב הגנה של היוצרים. מתוך "פיל ספקטור"

      הסרט מתחקה אחר משפט הרצח הראשון של ספקטור, המגולם על ידי פצ'ינו, ואחר מערכת היחסים הנרקמת בינו לבין לינדה קני באדן (הלן מירן מצוינת כהרגלה), פרקליטתו שהיא גם היחידה שמאמינה בחפותו. התזה של קני באדן ושל מאמט היא שאשמתו של ספקטור מוטלת לכל הפחות בספק סביר, וחבר המושבעים פנה נגדו רק משום שהיה סלבריטאי שהעז לחשוב ולהתנהל מחוץ לקופסה – נגיד, להחזיק אוסף אקדחים בבית ולאיים ברצח על מוזיקאים שלא שעו לדרישותיו באולפן. מאמט רותם את כל האון הדרמטי שלו – ושלא יהיה ספק, זה חתיכת און – על מנת לשטוח את הטיעון הזה, ובכל זאת בסופו של דבר די קשה להשתכנע שספקטור אינו רוצח. הוא נכנס לחדר עם אישה, יצא ממנו כשהיא ירויה בראשה מאקדחו שלו וככל הנראה גם אמר לנהגו הפרטי שהרג אותה. הטיעונים לזכותו, אפילו בתוך המסגרת הצרה של סרט שבא לשכנע אותך בצדקתו, קצת קלושים.

      זה לא הופך את "פיל ספקטור" לבידור גרוע. יש בו סצינות כתובות להפליא, קצביות ומשוחקות לתפארת (גם ג'פרי טמבור, בתפקיד הבד-גאי, לא קוטל כנים) ובאופן כללי הוא דרמת בית משפט עשויה מצוין. ממש כמו שספקטור, ככל שאיבד את שפיותו, עדיין נותר דמות מעניינת ומעוררת משיכה, כך גם פצ'ינו ומאמט שימרו חלק מהיכולות שלהם גם אחרי שלב ההקצנה: הכריזמה המהפנטת של פצ'ינו סוחבת סצינה על גבה אפילו כשהוא משחק את הפסיכופת הצעקני ה-347 שלו, צווח משפטים חסרי פשר להנאתו וממחזר שטיקים שהרגישו עייפים עוד ב"ניחוח אישה"; והיכולת של מאמט לחמש בטיעון חכם, אינטואיטיבי ומקורי את הדמויות שברא, ולטעון דיאלוג באנרגיה קינטית שמתגברת עד לקרשצ'נדו סוחף, עדיין מעוררת השתאות. אבל ההתעקשות להלביש את המשל המאמטי הזה על משפט רצח אמיתי הופכת את הנמשל לתמוה, בעייתי אתית ובסופו של דבר לא ממש כובש.

      פיל ספקטור (יח"צ)
      עדיין מספק בידור טוב. מתוך "פיל ספקטור"

      "פיל ספקטור" נפתח בדיסקליימר הקובע כי לא מדובר בסרט ש"מבוסס על סיפור אמיתי", אלא בעבודת בדיון הנשענת על דמויות מן המציאות. סביר שלנוסח הספציפי הזה יש קשר לדרישות משפטיות כאלה ואחרות, אבל יש בו גם לא מעט מהכוונה של מאמט, שלא ביקש לספר את סיפורו האמיתי והמרתק של ספקטור, אלא להשתמש בו כקרש קפיצה לטענה הדרמטית שלו, שאנשי-על יצירתיים ומצליחים נרדפים על ידי הקהל העיוור והבוגדני. הקרש הזה קפיצי מספיק בשביל לייצר דרמה אפקטיבית ומהנה למדי, אבל לא כדי לשרת באמת את הטענה, ולא כדי לשקם ממש את היחסים שלנו כקהל עם ספקטור, פצ'ינו או מאמט.

      מה אתם חשבתם על "פיל ספקטור"? ספרו לנו בפייסבוק