פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: מה הבעיה עם דפש מוד?

      הרדיו הניו-יורקי שמחזיר אותנו לילדות, יה יה יה'ז עולים על הסוס מחדש, הרהורים על הגותיקה של דפש מוד ועוד המלצות מוזיקה לוהטות בבלוג השבועי של תחנת הקצה

      אתר הקצה
      עמוד הפייסבוק של הקצה

      הרדיו

      את התחושה שחוויתי כששמעתי בפעם הראשונה את רדיולאב (Radiolab), המופק על ידי הרדיו הציבורי בניו יורק, אני יכול להשוות רק להרגשה שעטפה אותי כשהקשבתי לעולמות הקסומים במחלקת הילדים והנוער ברשת א' של קול ישראל בימי ילדותי. אי אז בשנות ה-80 הייתי מחובר לטרנזיסטור לאחר הלימודים, גומע כל תסכית ומדמיין שאני יושב שם באולפן. היום לא צריך למהר הביתה כדי לשמוע את הסוף של "גבעת האירוסים השחורים" עם איציק נוי – אפשר להתחבר לאתר של רדיולאב ולשמוע את הפודקאסט הכי מושקע בעולם. בעיקרון זו תוכנית העוסקת במדע, מחקר, חשיבה - משהו שעלול להישמע מאוד יבש ואפרורי; אך לא. זו תוכנית על סקרנות, הנעשית בידי סקרנים, עם אהבה למדיום ועם יכולת טכנית מדהימה להעביר נושאים מסובכים כמו "מתח", "חלומות", "קצב" ועוד הנחות פילוסופיות, בצורה מבריקה. התוכנית ערוכה בצורה מעוררת השתאות, מוגשת באופן יצירתי, ובכלל - גורמת לי לרצות לעשות אחת כזאת, בעברית. (לאון פלדמן)

      הווידאו

      Yeah Yeah Yeah's – Sacrilege

      מאז אלבום הבכורה, היה יה יה'ז לא הביאו אותה באלבום אחד מוחץ מתחילתו ועד סופו, אלא בתקליטים שכוללים שירי מופת לצד כמה חלשים יותר. אולי זה מוגזם לצפות מהם לאלבום שלם ומושלם בעידן הלא-אלבומי הנוכחי? מאז שראיתי הופעה מדהימה שלהם בלונדון, וכמה שנים אחר כך, בהופעת החימום המצוינת שהם נתנו לפני דפש מוד בארץ – הופעה שנפלה על קהל שלא הבין ולא רצה להבין מי זו הלהקה הזו שמקלקלת לו את החגיגה.

      אני מקווה ורוצה לראות את יה יה יה'ז מגיעים לקהל גדול יותר. הסינגל החדש שלהם, שהשבוע יצא גם הקליפ שלו, הוא פוטנציאל ללהיט קרוסאובר. הקליפ נראה על הנייר כפוטנציאל לווידאו סקסי וקליל, אבל תוך שניה מתברר שהוא הרבה יותר רקוויאם לחלום מאשר וידוייה הסודיים של זונת צמרת. זה לא בהכרח דבר רע, אבל אין ספק שהם לא הופכים את הכניסה לעולם שלהם לקלה יותר, גם כשהם יכולים להרשות את זה לעצמם עם שיר נגיש כמו "Sacrilege" – שלמען האמת, אני בכלל לא סגור על זה שאני מבסוט על הקליפ שלו. אבל לאלבום אני מחכה מאוד. כן כן כן. (קוואמי)

      השיר

      M83 (feat. Susanne Sundfør) – Oblivion

      אחת ההפתעות המרגשות של השנה שעברה היתה סוזאן סאנדפור. הפתעה עבורנו שלא הכרנו אותה, אבל בנורווגיה מכורתה היא פעילה ומוערכת כבר כמה שנים טובות. סאנדפור נתנה ל-2012 את "White Foxes", שיר עוצמתי שנבחר גם לשיר השנה של מאזיני הקצה במצעד השנתי שערכנו. כמה נעים לראות שגם M83, האיש הצנוע עם המוזיקה האפית, אוהב אותה.

      M83 הוא אחד האנשים שהחיו את סגנון השוגייזינג בעשור שעבר, ובשנים האחרונות הסינמטיות שבמוזיקה שלו התחברה בטבעיות לכתיבת פסקולים לסרטים אמיתיים. השבוע הוא שחרר קטע חדש עם אותה סאנדפור, שיופיע בסרט מד"ב בכיכובו של טום קרוז שייצא בקרוב, בשם "Oblivion". למי שאלרגי לקרוז, נמליץ לשמוע את השיר כאן, בלי הקליפ. (קוואמי)

      האלבום

      Phil Kieran - Le Carousel

      את פיל קירן אני מכיר לא מעט שנים בתור די.ג'יי ומפיק של ברייקביט והאוס די נוסחתיים ודי משעממים. לא משהו לכתוב עליו הביתה, ובטח לא לבלוג הקצה. אל הפרויקט החדש שלו, "Le Carousel", הגעתי די במקרה, כשראיתי רשימה מעניינת של רימיקסרים (אנדרו וות'רול, דיוויד הולמס, Hrdvsion), והאלבום המלא של הפרויקט הזה פשוט יפהפה. מוזיקה חללית רב שכבתית ונינוחה שנעה על הצירים אלקטרוני-אנלוגי, נשי-גברי, קצבי-מרחף.

      אני יכול להמשיך להתפייט על האלבום הכי טוב שדת' אין וגאס, סלואודייב וספיריטואלייזד אף פעם לא כתבו ביחד, אבל עדיף שפשוט תתנו כאן קליק ותצללו לתוך הפסיכדליה הניו ווייבית הזו. וקחו בחשבון שהקטעים הכי יפים עדיין לא זמינים ביוטיוב. (נדב רביד)

      הרהור

      דפש מוד, הלהקה שיה יה יה'ז חיממו לפני כמה פסקאות אצל קוואמי, הוציאה בימים אלה אלבום חדש. כשהבאתי את עצמי להקשיב לו, הבנתי שהבעיה שלי עם דפש מוד היא בעיקר אצלי. דפש מוד, בשביל להקה שפועלת רצוף כבר יותר מ-30 שנה, היא אנומליה ראויה להערכה. היה לה רצף מוצלח במיוחד של אלבומים בשנות השמונים (אחרי שלושה אלבומים ראשונים ובוסריים), זה נכון, אבל גם האלבומים שהוציאה בהמשך לא באמת ביישו את השנים הטובות שלה. הלהקה הצליחה להתחדש בסאונד עדכני תוך עבודה עם אנשים טובים (מארק בל, טים סימנון, כריסטופר ברג), לחבר בין אקספרימנטליות צלילית לקהל המאסות שלה, ואפילו לשמור על מינון לא רע של שירים טובים. אז למה אני לא מסוגל להנות מהם כבר כל כך הרבה שנים? אולי המניירות, הפאתוס של דייב גאהן שלא החליט אם הוא רוצה להיות בונו, טרנט רזנור או ג'ים מוריסון? אולי זה העיסוק הבלתי פוסק בגותיקה לייט, שממשיך להטריד את בני החמישים פלוס הללו כמו בנות 17 נצחיות במסיבת דכאון בלתי נגמרת במועדון הליקוויד? ואולי זה רק אני, סנוב מוזיקלי שלא יכול לחבב את מה שהפך לנחלת הכלל? סתם הרהור. (נדב רביד)

      איזה קטע הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק