מסטפני מאייר אנחנו לא מצפים לשום דבר. כשסרט מכריז על עצמו כעל "מהמחברת של 'דמדומים'" זו לא פרסומת, אלא אזהרה. על אף שמקורות יודעי דבר טוענים בתוקף ש"גוף מארח" הספר היחיד שחיברה מאייר שאינו קשור לסאגת הערפדים המנצנצים הוא דווקא מוצלח בהרבה.
מאנדרו ניקול, לעומת זאת, יש מה לצפות, אבל הוא מאכזב בכל פעם מחדש. ניקול כתב את התסריט ל"המופע של טרומן", וכתב וביים את "גאטקה", אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים של שנות התשעים. אבל שום דבר שעשה מאז לא עמד בסטנדרטים של יצירות הבכורה שלו. הוא ביים את "סימון" המיותר, את "שר המלחמה" הדווקא-לא-רע, את "עולם הזמן" שחירבש רעיון מבטיח מאוד, ועכשיו, גם את "גוף מארח".
וגם הפעם, הרעיון דווקא מצוין. כדור הארץ נכבש על ידי חייזרים. הם לא פוצצו את הערים שלנו ולא השמידו את כולנו באמצעות וירוסים, הם רק השתלטו עלינו, אחד אחד, והכריחו אותנו להתנהג יפה. החייזרים יישויות שנראות כמו רכיכות זוהרות מתיישבים בתוך גוף האדם ומשתלטים עליו. אין להם שום כוונה רעה: להיפך, החברה האנושית מעולם לא נראתה טוב יותר מאשר מהרגע שהפסיקה להיות אנושית. אין מלחמות, כולם אדיבים, חביבים, לא מעשנים, מכבים את הסלולרי בקולנוע ועוצרים בתמרור עצור אפילו כשאין אף אחד אחר על הכביש. נותר רק קומץ קטן של בני אדם שמתעקשים להישאר בני אדם. אחת מהן היא מלאני (סירשה רונן), אבל לא להרבה זמן: בתוך כמה דקות מתחילת הסרט היא נלכדת וגם אל העורף שלה נכנסת רכיכה זוהרת, העונה לשם "נודדת", שמקבלת את ההגה לגופה של מלאני.
להפתעתה של נודדת, התודעה של מלאני המקורית לא התפוגגה או נכנסה לתרדמת, אלא עדיין שוכנת אי שם בירכתי מוחה, בועטת, צועקת ומעירה הערות ציניות. וכאן אנחנו מגיעים לאתגר הגדול העומד בפני הסרט: איך בדיוק מסריטים סרט שבו שתי הדמויות הראשיות שוכנות באותו הגוף. זה המקום שבו במאי עם חזון היה בוחר פתרון יצירתי ומקורי, ושבו ניקול בוחר את האפשרות הנדושה ביותר: אנחנו רואים את סירשה רונן מגלמת את נודדת, ושומעים את המחשבות של מלאני בווייס-אובר עם הד. אם יש שחקנית צעירה שהיתה יכולה לעמוד במשימה, סירשה רונן (שהיתה מצוינת ב"כפרה" ו"האנה") היא זו שיכולה; אבל היא צריכה משהו לעבוד איתו מלבד לעשות פרצוף של חייזר ולצעוק מהרמקול השמאלי.
הסטפני-מאייריזם של כל העסק מגיע כשמתברר שהגיבורה הכפולה היא חלק ממשולש (או מרובע, תלוי איך סופרים) רומנטי, כשמלאני מאוהבת בבחור אחד, ונודדת בשני. ומתברר שזה, ולא שום דבר אחר, מרכז העניין של הסרט. להשתמש במדע בדיוני כדי להעלות שאלות מרתקות על זהות, חברה, אנושיות? מה פתאום, אנחנו כאן בתחרות של טים אדוארד נגד טים ג'ייקוב, רק עם חייזרים.
ואפילו זו לא היתה בעיה אילו העלילה הרומנטית בסרט לא היתה מבוצעת באופן כל כך מזעזע. התפתחות היחסים בין סירשה הכפולה לבין הגברים שמסביבה לא קיימת: הסרט רק מכריז שמרגע זה והלאה הם מאוהבים, וזהו. האסון האמיתי מגיע בסצינות בינה לבין הגברים שבחייה. העולם של הסרט כולו מתנהל באווירת יום הזכרון. כל שיחה, בין אם היא עוסקת בעתיד האנושות או בבחירת מקום לאכול בו ארוחת ערב, מתנהלת בטונים כבדים ומהוסים, כאילו מישהו מת ועוד לא נעים להתחיל לספר בדיחות. ודווקא משום כך, הדיקלום הכה רציני של שורות רומנטיות שנשמעות כאילו הן לקוחות מתוך שירי וואן דירקשן הופך סצינות מהסרט לקומדיה הכי טובה שאפשר למצוא כרגע על המסכים.
אז אנדרו ניקול, מתברר, לא יודע לביים רומנטיקה, ולא מנסה לביים הומור. או אקשן. ו"גוף מארח" מחייב אותנו להתמודד גם עם העובדה שבתור אדם שעוסק באופן כמעט בלעדי במדע בדיוני, גם בזה הוא פשוט לא טוב. חלק חשוב במדע בדיוני הוא החזון הויזואלי, ולניקול, מה לעשות, פשוט אין את זה. מה שב"גאטקה" אפשר היה לקבל כבחירה מודעת, ב"עולם הזמן" ועכשיו גם ב"גוף מארח" כבר נראה כאילו הוא נובע מחוסר דמיון: העתיד אצל ניקול נראה תמיד בדיוק כמו ההווה, רק משעמם יותר. כדור הארץ העתידני שלו הוא אחת מאותן אוטופיות שבהן כולם לובשים תמיד לבן וכל המכוניות נראות אותו הדבר. כל מה שאמור להיות חייזרי נראה זול עד מגוחך.
להבדיל מסרטי "דמדומים", בהם חומר המקור חיסל כל אפשרות ליצור סרט טוב, נדמה של"גוף מארח" דווקא היה הרבה פוטנציאל, אבל הוא בוזבז לחלוטין; ואם היה אפשר להציל את שמה הטוב של סטפני מאייר, זה לא הסרט שיעשה את זה. לגבי כל הנוגעים בדבר, הסרט הזה פשוט מביך.
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק