כשאוד פיוצ'ר (Odd Future) פרצו לתודעת הבלוגספירה השאלות עלו על התשובות. הערפל המכוון שיצרו חברי קולקטיב ההיפ הופ היה הכלאה בין טקטיקת שיווק חצי-מודעת לבין ההומור הפנימי של קבוצת החברים. מה הקטע עם האובססיה לחתולים? מי זה ארל ולאיפה הוא נעלם? בעיקר, מה הסיפור עם הבחור הגבוה עם האוזניים הגדולות שלבוש כמו בן ארבע-עשרה ומקפץ על הבמה כמו בן שש? עברו כמעט שלוש שנים מאז שההייפ עלה על גדותיו וכבר יודעים שארל הצעיר נשלח למחנה לנערים בעייתיים בסמואה, פרנק אושן הוציא אלבום מהולל ופרצופו הקריקטורי של טיילר, דה קריאייטור כבר נצפה אוכל את הג'וק ומתאבד ב"Yonkers" כמעט שישים מיליון פעמים רק ביוטיוב.
"Goblin", האלבום שמתוכו יצא הקליפ הזכור, זכה להצלחה ענקית והיה למעשה חלק שני מתוך הטרילוגיה שהחלה ב"Bastard" ומסתיימת עם האלבום החדש "Wolf", אליו מגיע טיילר היישר מאור הזרקורים ובהתאם, הוא נשמע פחות פרוע וילדותי מאלבומו הראשון. זה לא אומר שהוא נמנע מהתבטאויות מעוררות אנטיגוניזם, מתיאורים מבעיתים של רצח המוני או מאיומי דמה על כוכבי פופ, ובטח אין טעם לחטוא בהתבטאות נדושה על כך שטיילר התבגר, אבל הוא בהחלט התקדם הרבה כמפיק, כראפר, כמלחין וכיוצר. הוא בטח היה יורק על משחק המילים האחרון.
ואולי לא. אחרי הכל, הוא גם שינה מעט את הגישה המזלזלת. המוזיקה שלו עדיין מונעת בעיקרה משנאה וכעס, אבל מה שהחל כשצף הורמונים נראה היום יותר כמו פאסיב-אגרסיב במקרה הטוב וכהפרעה דו-קוטבית במקרה העוד יותר טוב. אפשר לראות את השינוי בהשוואה בין ההופעה האחרונה שלו אצל ג'ימי פאלון לזו שביצע בתכנית לפני שנתיים. דאז, הבכורה הטלויזיונית שלו, ההופעה החלה עם מסיכות סקי מטרידות והסתיימה עם זעקות ההתלהבות של מוס דף. הפעם טיילר פותח את ההופעה בשיר ניו-סול שובה כשהוא מנגן על פסנתר ומסיים אותה עם תמונת אינסטגרם שלו עם דונלד טראמפ.
הקול הבלתי ניתן להתעלמות, גם ברמה הווקאלית וגם ברמת האמירה, הוא עדיין הקו המרכזי והאלבום עמוס במשחקי מילים מתוחכמים, בדימויים ויזואלים מוטרפים ובאותם הדברים שכבר התרגלנו לשמוע ממנו. למעשה, הסינגל הראשון של האלבום, "Domo 23" הוא כמעט פארודיה עצמית על מה שמצפים ממנו להשמיע, כולל אמירות הומופוביות בהפוכה, הערה על וואן דיירקשן ועקיצה על כמה שקהל שלו לבן. גם אם הוא עדיין נהנה להשתעשע במחוזות הפרועים האלו, לטיילר קצת שיעמם.
למזלו ולמזלנו, שום דבר לא עוצר אותו מלעשות מה שבזין שלו והוא מנצל את הכרטיס הפתוח הזה. עם השפעות ג'אז פיוז'ן, חצי מחווה ל-M.I.A או ביטים עמוסי מתח של סרט אימה, האלבום הזה הוא כנראה הנסיון הרציני ביותר של טיילר לייצר מוזיקה הרפתקנית יותר מהביטים המינימליסטים של פעם. עדיין קל לשים את האצבע על ההשפעות שמהם הוא שואב, אבל כשהטראק שמושפע מ"Mama's Gun" של אריקה באדו מארח את באדו עצמה, בדומה ל"IFHY" שמושפע מהנפטונז ומארח את פארל, אפשר להבין שטיילר כבר לא רק מנסה לחקות את האמנים האהובים עליו ולתרגם אותם לסגנונו. הוא כבר הגיע לרמה שבה הוא פשוט יכול להביא אותם אליו.
סביר להניח שטיילר לא צפה את ההצלחה העצומה הזו כשהוציא את החלק הראשון בטרילוגיה, אבל שורשיו של האלבום הזה נשמעו כבר אז. האלבום ההוא הציג בן 19 אסמתי ובכיין שחולם להרוג את כולם ולעשן וויד, אבל בתכל'ס יושב בבית, חופר בטאמבלר ומתלונן על זה שהוא לא מעשן וויד בכלל, כי הוא אסמתי. האלבום השני כבר הפך למודע ובכך הפך לעוד שלב מצויין בטיפול הפסיכולוגי שמהווה את סיפור המסגרת לשלושת האלבומים. ב"Wolf" נשאר טיילר עם המשימה הלא ריאלית שהציב לעצמו - למצוא פתרון לכל התסביכים שתיאר באופן מושלם בשני האלבומים הקודמים.
הוא מוצא את הפתרון הזה בשירים שבהם הוא משתמש באחד מהכלים הלא מוערכים של שז'אנר הראפ מספק ליוצרים שלו. טיילר, אנטי גיבור של היפ הופ, ידע תמיד להגביר את האלמנטים המבריקים של ההיפ הופ - ההומור, מדד ההלם והאנרגיה הזועמת - אבל הוא מגיע לשיאו באלבום דווקא כשהוא מוריד את הטונים וחופר בתוך עצמו כדי לירוק החוצה את הרגשות שלו במצבם הגולמי ביותר. הסינגל האחרון של האלבום, "IFHY", לוקח את גישת השונא-אוהב הנדושה ומזרים לתוכה אנרגיה עצומה על רקע ביט פסיכוטי לחלוטין ו"Answer " נשמע כמו שיר גוספל נוטף ארס שמיועד לאביו, שמעולם לא פגש, אבל הכל מתאסף באופן מושלם לשיר הסיום של האלבום - "Lone".
בדומה לשירים שסגרו את שני אלבומיו האחרונים, שם השיר מתחבר לשם האלבום. במקרה הזה, Lone Wolf הוא כנראה השיר האחרון שמפגיש אותו עם דמות הפסיכולוג שיצר וגם מאמץ נאה לענות על השאלה המרכזית בחייו, מה מקור בעיות הכעס שלו. בשני בתים קצרים הוא מתאר את תחושת הבדידות שבה הוא חי ואת כאב הלב שחווה כשבשיא ההצלחה שלו, רגע אחרי ש"Goblin" יצא, סבתו שגידלה אותו הלכה לעולמה. בדומה לאמינם, שעולה בראש המאזין יותר מפעם אחת באלבום הזה, גם טיילר מטפל בקשיים שבחייו, החל מתסבוכות אהבה וחוסר נוחות של גיל הנעורים ועד קשיי התהילה, באמצעות חריזה וביט מתאים. עם סגירת הפרק הראשון בקריירה שלו, טיילר משאיר פחות סימני שאלה, חושף את עצמו יותר ובהחלט משופשף באמנות הראפ. זה הישג בלתי רגיל בשלוש שנים של יצירה, כך שרק נותר לחכות בקוצר רוח לראות לאן יובילו את טיילר שלוש השנים הבאות.
מה אתם חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק