נדב:
השבוע ציינו בקצה שנה ליום השידורים הראשון שלנו, ונזכרתי שבאותו יום לפני שנה וקצת, הגיע להתארח אצלנו באולפן אחד גבריאל סטבינג, שמקליט תחת השם Night Works והיה חבר במטרונומי. הוא היה אורח של אמילי קרפל במופע השקת האלבום שלה, וכך יצא שכיבד אותנו בנוכחותו באולפן, השמיע כמה קטעים אקסקלוסיביים מהאלבום עליו עבד, ופיזר חיוכים כובשים לכל עבר.
לפני כמה שבועות יצא האלבום שלו, שכולל כמה רגעים יפים של פופ אלגנטי ומתוחכם הנה אחד מהם, הסינגל הנוכחי, "Long Forgotten Boy".
יותר מלהקת האם שלו, מטרונומי, פרוייקט הסולו של סטבינג מזכיר לי המון פופ אייטיז מהסוג הזה תפור בתפירה עילית ומוגש בצורה אלגנטית ולא מצועצעת. הרכבים ומבצעים כמו לויד קול, אצטק קאמרה, צ'יינה קרייסיס, XTC, ומעל כולם, אחד ההרכבים הכי פחות מוערכים בהיסטוריה של הציוויליזציה, Prefab Sprout, עם הקטע האדיר הזה שיצא באלבום המופת שלהם, "Steve McQueen", ב-1985 "Bonny".
קוואמי:
השיר "Jim Morrison" של Heroes For Sale יצא בשנה שעברה אבל רק עכשיו יוצא הקליפ שלו, וכנראה ששוב, ללא הקליפ לא הייתי באמת נגנב ממנו. לא ברור אם המילים על ג'ים מוריסון מושרות בציניות או שמא הן מלאות כוונה. השיר, ועוד יותר ממנו, הקליפ, מהלכים על קו התפר שבין אידיוטי ממש לבין מלהיב ממש-ממש ומאוד מצחיק, והצפיה בו עשויה להעלות לכם חיוך על הפנים. עלי זה עבד, אבל על אחריותכם בלבד.
ואם כבר קליפים/שירים שנויים במחלוקת, הנה עוד אחד שקשה להתעלם ממנו:
ואי אפשר לסגור את השבוע הזה מבלי לתת את הדעת על "The Terror", האלבום החדש של הפליימינג ליפס. וזה עניין לא פשוט, מכיוון שמדובר ביצירה לא קלה בכלל. הדרך של וויין קוין, האיש המרכזי של הליפס, יציבה כמו ההוא שיורד עכשיו על הוויסקי התשיעי שלו ומאמין שזה העולם שמתנדנד ולא הוא. לא צריך לסקור את כל מה שההרכב עשה כדי להבין את זה, מספיק רק להקשיב לאלבום שיתופי הפעולה שלהם מהשנה שעברה, "The Flaming Lips and Heady Fwends", שכלל שירים מצמררים לצד רגעים מגה-ביזאריים, שגם למעריציהם האדוקים מכל קשה לצלוח. מצד אחד, קוין התגלה ב-2012 כדוש הרשמי של עולם האינדי עם פרשיית הקליפ בו הוא צילם ופרסם את אריקה באדו בעירום למורת רוחה. מאידך, כשהוא על במה, הוא מסוגל להפיץ ערימות של רגש בלתי אמצעי, שאי אפשר שלא להתמסר לו. שלא לדבר על כמה שהקאוור שלו עם באדו ל"First Time Ever I Saw Your Face" הוא לא פחות ממאסטרפיס.
"The Terror" הוא צעד שמבהיר שלקוין פשוט לא אכפת יותר, מכלום. אם כן או לא יאהבו או יתחברו או יבינו או לא, זה העולם שלו ואנחנו כולה אורחים. זה טריפ מעוות ולא תמיד נעים לאוזניים של פסיכדליה עקמומית, שיש בו לחנים ושירה שמרחפים במלאכיות, אבל מוגשים על מצע אלקטרוני מדוסטרש וכמעט נטול התרוממות קצבית. האלקטרוניקה פה לא לקוחה מעולם הביטים העדכני אלא מנסה להתחקות, כך נדמה, אחרי הנסיונות האלקטרוניים המוקדמים של ה-Silver Apples, ואחרי המדיטטיביות הפרנואידית של Suicide.
קל ללכת לאיבוד באלבום הזה, אבל היי, השירים הארוכים פה הם ממתקי פופ יחסית לשיר בן 24 השעות שהליפס הקליטו לפני שנתיים. אז בקטנה. בעולמנו נטול הסבלנות למי כבר יש כוח לתת את הזמן, אבל אם נותנים לו, "דה טרור" הוא הזיה שלפחות חלק מהזמן נעים ללכת בה לאיבוד.
לאון פלדמן:
מאז הפירוק המר של קרוסלה ופרידתם של צ'ארלי מגירה ונערת ההפקר, לא היתה אינפלציה כזאת של צמדים טובים באינדי המקומי, פורמט מינימליסטי שלעיתים נרקם ממניעים אמנותיים ולפעמים נוצר ממחסור חמור בבסיסטים, ועל כן, בדרך כלל יכיל תופים וגיטרה על נגזרותיה.
הפורמט כמעט מיד יושווה לווייט סטרייפס (ראו טוקבק מס' 3) ואם בהופעה תשמעו מישהו אומר לחברו "יו אחוק, זה כאילו יש שם להקה שלמה ", כנראה שהפורמט הצליח. בקיצור, הנה כמה צמדים ששווה לכם לבדוק בהופעה.
Suicidal Furniture, ההרכב של אבינעם שטרנהיים (לבנון) ואלכס לוי:
Do you like my shoes של אורן זילברשטיין ורותם פרח:
לילה של מאיה פרי ואבישג כהן רודריגז:
ביל אנד מארי של דייויד בלאו וסטלה גוטשטיין:
אייפרונס הנהדרות של חוה כהן וטליה פרי:
והצמד הלוהט 3421: