"מאמה" מתחיל בגבר שרוצה להרוג את שתי הילדות שלו, בנות השנה והשלוש. והוא לא הדבר המפחיד בסרט.
אבא של ויקטוריה ולילי רצח את אשתו, וגורל הבנות לא היה שונה בהרבה, אלא שהוא בחר בצריף הלא נכון באמצע היער. חמש שנים מאוחר יותר, שתי הילדות נמצאות - לבדן, אחרי ששנים של ניתוק מהחברה הפכו אותן לחיות פרא, אבל עדיין בחיים. הן מאומצות על ידי אחיו של אביהן והחברה שלו (ג'סיקה צ'סטיין) שניהם לא מוכנים להיות הורים, ובוודאי שלא הורים לשתי ילדות שרגילות לצוד, להרוג ולאכול את האוכל שלהן בעצמן. הילדה הקטנה בקושי מדברת; הילדה הגדולה מדברת אמנם, אבל אומרת דברים מוזרים. דברים כמו "מאמה", למשל. מאמה, לטענת הילדה, היא זו שדאגה לילדות והאכילה אותן ביער. מאמה אוהבת את הילדות, אבל יכולה להיות גם מפחידה לפעמים. מאמה לא נוגעת ברצפה.
"מאמה" אמנם נוצר על ידי במאי ארגנטינאי (אנדרס מוצ'יאטי), ונחשב להפקה ספרדית/קנדית בחסות מפיק מקסיקני (גיירמו דל טורו), אבל בסגנונו הוא מזכיר דווקא סרטי אימה יפנים, המלאים ברוחות רפאים ארוכות שיער המתחבאות בפינות אפלות ולחות. השילוב הבינלאומי הזה עובד. רוב הזמן, על הנייר, הסרט לא מראה שום דבר חדש. שועלי אימה יוכלו להצביע, בנוגע לכל הפחדה ב"מאמה", על סצינה אחת לפחות מתוך סרט עבר שעשתה פחות או יותר את אותו הדבר. אחרי הכל, כמה דרכים שונות כבר יש להראות דמות מעורפלת של אישה ששורצת טיפה מחוץ לטווח העין בתוך בית גדול ואפל, ומגיחה מתוך דלת או ארון או משהו? אבל את ההפחדות הלא מקוריות "מאמה" מבצע מצוין, ומתבל אותן בכמה סצינות מקוריות באמת. שוט מבריק אחד, שבו התמונה מחולקת בין חדר ילדים ומסדרון, הוא מעין מיני-סרט אימה בפני עצמו.
אחד הדברים העיקריים שמרימים את "מאמה" מעל לרמת סרט האימה הממוצע הוא לא הרוח, אלא דווקא בני האדם. רוב סרטי האימה עוסקים במשהו על-טבעי או מפחיד שקורה לאנשים רגילים כמוני וכמוך, ומתוך מאמץ להפוך את הדמויות לרגילות וכמוני-וכמוך ככל האפשר, הדמויות בדרך כלל סטנדרטיות, גנריות ומשעממות. ב"מאמה" זה לא המצב. ג'סיקה צ'סטיין, שחקנית נהדרת שאותה כבר התרגלנו לראות כיפהפייה ג'ינג'ית מהממת, נראית כאן שונה לחלוטין כרוקרית גותית עם שיער שחור קצר, אבל זה לא מפריע לה להקנות לדמות שלה - שמאוד לא מתלהבת מתפקיד האמא שנכפה עליה אמינות בלתי מצויה. גם שתי הילדות (מייגן קרפנטייר ואיזבל נליס) מצוינות, והיחסים בין האמא בעל כורחה לבין ילדות הפרא היו יכולים להספיק לסרט שלם גם אלמלא היתה מאמה בסביבה. וכשדמויות שאכפת לך מהן מפחדות, גם אתה מפחד יותר.
"מאמה" רחוק מלהיות נטול חסרונות. זה אחד מאותם סרטים שככל שחושבים עליהם יותר בדיעבד, כך הם מתפרקים. מלבד צ'סטיין והילדות, רוב השחקנים בסרט מאולצים למדי, וממלאים תפקידים שברור מדי מראש לאן הם ילכו ולאן יגיעו. דמות אחת נופלת במהלך הסרט אל תוך חור בעלילה, וזמן מה לאחר מכן מגיחה מחדש ללא שום הסבר, אחרי שעברה כנראה כמה סצינות שיופיעו רק ב"סצינות שנמחקו" בבלו-ריי. כמה רגעים של אפקטים ממוחשבים לא מספיק טובים פוגעים באמינות הסרט, והסיום נגוע בשמאלץ שמאיים להפוך אותו לסרט דיסני. סרט דיסני אפל מאוד שבו הסוף הטוב לא מובטח, ובכל זאת. ויותר מכל הסרט מותח עד הקצה את עניין הבית הרדוף שבו בכל רגע תקפוץ (או לא תקפוץ... ו-א-ז תקפוץ) עליך איזו רוח רפאים מבהילה. ההבהלות יעילות, מבוצעות טוב ובסופו של דבר חוזרות על עצמן.
זאת רשימה רצינית של חסרונות, אבל את הדברים החשובים "מאמה" עושה נכון. שתי ילדות, אמא מאמצת ומאמה הן מספיק בשביל להפוך אותו לאחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר שהוקרנו בארץ לאחרונה.
מה חשבתם על "מאמה"? דברו על זה בפייסבוק