לפני כשלושה שבועות, בזמן ביקורו של אובמה בארץ, זיכרון השואה כערך תרבותי עלה שוב לסדר היום הציבורי, גם אם לזמן קצר. הדיון נסוב סביב ההחלטה כי ביקורו הקצר של הנשיא האמריקאי יכלול גם סיור במוזיאון יד ושם בירושלים. המצדדים סברו כי המוזיאון, הוא תחנה חשובה מאין כמוה בסיור רשמי של מנהיג העולם החופשי, תחנה שמסמלת את אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה היהודית. אלו שהביעו ביקורת סברו כי אין טעם בדבר, לאור העובדה שאובמה כבר ביקר במוזיאון לפני כחמש שנים.
לפני שבוע, זיכרון מלחמת העולם השנייה עלה שוב לסדר היום הציבורי בגרמניה, גם אם לזמן קצר. יזמי נדל"ן שהחלו בבניית פרויקט מגורים יוקרתי בלב ברלין החליטו להסיר חלק מחומת ברלין המקורית לצורך עבודות הבניה. אלפי אנשים יצאו לרחובות והפגינו כנגד המהלך ועשרות אלפים נוספים חתמו על עצומה הקוראת לא לגעת בחלק החומה המקורי האחרון שעדיין נותר. המחאה לא נשאה פרי וקטע מן החומה הוזז למיקום אחר.
המשותף לשני המקרים האלה, מלבד היותם קשורים לאירועי מלחמת העולם רבתי, הוא שבבסיס שניהם יש אובייקט אדריכלי קונקרטי. אלמלא אותו אובייקט, הדיון אודות זיכרון השואה והמלחמה לא היה יכול להתקיים מלכתחילה.
הקמת מוזיאון יד ושם מעוגנת בחוקי מדינת ישראל. מיקומו הפיזי במרחב העירוני - על גבעה רמה בירושלים צמוד להר הרצל, בית הקברות הלאומי, מעיד ללא צורך במילים על חשיבותו הלאומית. כל אגפי יד ושם - ביניהם אוהל יזכור המינימליסטי, יד ליד האפלולי, בקעת הקהילות המתפתלת בתוך ההר, ובניין המוזיאון החודר אותו, תוכננו על ידי אדריכלים ישראלים חשובים. יחד הם יוצרים מקבץ אינטנסיבי של אדריכלות דרמטית, רוויה בסמלים ומעוררת רגשות.
מוזיאון שכזה, ועוד דומים לו בעולם (המוזיאון היהודי בברלין, מוזיאון השואה בוושינגטון), מעוררים זיכרון מסוג מסוים. זהו זיכרון טקסי, קדוש כמעט. זיכרון המנתק את המשתמשים בבניין מהעולם היומיומי ומכניס אותם לתוך מציאות מגויסת. הריחוק הגיאוגרפי של מונומנטים אלה ממקור ההתרחשות של האירועים אותם הם מנסים לייצג, מאלץ אותם "להגביר את הווליום" האדריכלי כדי להנציח את הזיכרון. מבקרים המשתתקים ועוטים ארשת רצינית על פניהם כשהם נכנסים לתוך אוהל יזכור לא עושים זאת רק בגלל שזהו מונומנט לזכר הנרצחים בשואה. הם עושים זאת גם בזכות הממד הפיזי של הבניין, בגלל האדריכלות שכמעט ודורשת מהם להתייחס למקום ולמה שהוא מייצג בחרדת קודש.
כמונומנט אדריכלי, חומת ברלין, שנבנתה כחמש עשרה שנים לאחר השואה, היא ההפך הגמור. היא מונומנטלית מעצם קיומה כשריד האחרון של מה שהייתה. היא לא מסמלת דבר כי היא הדבר עצמו; ובשונה מיד ושם היא לא משקיפה על העיר אלא נמצאת במרכזה. הזיכרון שהיא מייצרת הוא זיכרון יומיומי, זיכרון פשוט, כמעט ולא נוכח. בדומה לאנדרטה לשואה ולתקומה של יגאל תומרקין בכיכר רבין, לא תמיד שמים לב אל החומה במהלך היומיום העירוני. תפקידה כשריד אדריכלי-ארכיאולוגי (ובוודאי שתפקידה כאלמנט הפרדה) נשכח פעמים רבות כשהיא הופכת למשטח גרפיטי או נקודת עצירה. מצד שני היא תמיד שם, בטבורה של העיר, מוקפת אנשים. הזיכרון שהיא מייצרת מתעורר לחיים דווקא ברגעים בה היומיומיות שלה מפריעה. כאשר באמצע שיטוט בעיר היא משמשת מחסום והופכת שוב לחומה, כאשר היא תקועה כמו עצם בגרון ליזם נדל"ן.
שני סוגי אדריכלות-הזיכרון האלו משלימים זה את זה. יחד, הטקסי והיומיומי מצליחים לייצר תודעת זיכרון מורכבת ועמוקה. כזו המטעינה את המאורע בחשיבות גדולה וכמעט נשגבת לצד שכיחות שמנכיחה אותו במרחב בכל רגע נתון.
מעניין לחשוב איזו מחאה ציבורית הייתה מתעוררת אם קברניטי יד ושם היו מחליטים מסיבה כלשהי להרוס את אחד מהבניינים במוזיאון ולהחליפו באחר. למעט חלק מקהילת האדריכלים המקומית שוודאי ייחלצו להגן על היצירה עצמה, קשה לדמיין עשרות אלפי ישראלים חותמים על עצומה. כי הזיכרון הטקסי באדריכלות הוא לרוב זיכרון סימבולי ומלאכותי הנוצר יש מאין לצורך מטרה. ככזה, אפשר היה לעצב אותו אחרת ואפשר גם להחליפו באחר. אבל השריד האדריכלי שמייצר זיכרון נגיש וקרוב, אין לו תחליף. בהיותו הוא עצמו, לא ניתן לסמל אותו טוב יותר.
פרויקט מיוחד: איך נזכור את השואה בעוד 100 שנה?