פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      20 שנה ל"רשימת שינדלר": עדיין שנוי במחלוקת

      עם "רשימת שינדלר", שמציין יום הולדת 20, שינה סטיבן שפילברג את האופן שבו השואה הופכת לקולנוע, ועד היום יש מי שלא סולח לו על כך. ציון דרך או פשע מוסרי? הוויכוח נמשך

      תרגיל קצר בדמיון מודרך: נסו לחשוב על אחת התמונות הכי זכורות ומפורסמות שצולמו בזמן השואה, זו המנציחה ילד קטן לבוש כובע קסקט מרים את ידיו בארשת פנים של הלם ובעתה מפני החיילים הנאצים שמקיפים אותו. ועכשיו, נעבור אל ילדה קטנה שמתרוצצת ברחבי הגטו, לבושה שמלה אדומה בעוד הנאצים ועוזריהם נמצאים בעיצומה של אקציה נוספת. ההבדל בין שני הדימויים הנ"ל הוא כמובן שהשני לא התרחש במציאות. עם זאת, כמעט בטוח שכולנו מסוגלים להעלות בזיכרון את שני האימג'ים באותה רמת דיוק.

      "רשימת שינדלר", סרטו של סטיבן שפילברג, חוגג בימים אלה 20 שנה. לכבוד המאורע יוצאת מהדורת די-וי-די מיוחדת של הסרט וכעת נוכל לצפות באוסקר שינדלר מציל יהודים גם בטכנולוגיית בלו-ריי. זהו סרט שפרץ דרך בכל הנוגע לייצוג שואת היהודים במסגרת סרט הוליוודי, ובכך השפיע על האופן בו אנו תופסים את השואה אולי יותר מכל סרט שנעשה בנושא. כמות הרפרנסים, מטבעות הלשון, הפריימים והסצינות שחדרו אל הזיכרון הקולקטיבי בעזרת חתימתו הייחודית של שפילברג היא כמעט בלתי נתפסת.

      בשמלה אדומה:

      מתי ייצוג השואה בסרט הופך למזיק, והאם הוא בכלל יכול להפוך לכזה? למה בכלל מפריע למישהו ש"רשימת שינדלר" נחשד בכמויות שמאלץ שעלולות לחלל את זיכרון השואה האמיתי? האם ניתן בכלל להפריז בכמויות שמאלץ כשעוסקים בנושא כמו שואה? האם זה מתפקידנו לעסוק בשואה, מתוך ידיעה שלא היינו ולא נהיה שם ואין ביכולתנו להביא לייצוגה הראוי? בקולנוע של שפילברג, כל סיפור הוא סיפור לגיטימי.

      "מה שאני זוכרת מהתקופה בה הסרט יצא זה ששפילברג עשה סקר לפני שהוא ניגש לעבודה, ומתוכו הוא הבין ש-30 אחוז מהציבור האמריקאי לא שמעו את המילה 'שואה' (Holocaust) קודם לכן", אומרת הסופרת ואשת התקשורת שהרה בלאו, שעומדת מאחורי מסורת טקסי יום השואה האלטרנטיביים בתל אביב. "הוא ניגש להכנת הסרט לא רק כדי לעשות קולנוע, אלא כדי לשנות תודעה. זה סרט שהוא המיינסטרים של המיינסטרים, ובעקבותיו נעשו סרטים אחרים, כמו 'החיים יפים' למשל במטרה לעורר חשיבה. הסרט של שפילברג לא מעורר חשיבה אך עושה את עבודתו נאמנה וביעילות. אני זוכרת שהוא שודר בערוץ 2 לפני שנים. עבדתי אז במכון ללימודי שואה וכל פעם כשהגיעו תלמידים הם היו שואלים אותי 'מה שראיתי בסרט זה באמת נכון? זה באמת היה ככה?'. הסרט עורר הדים ובזה הוא עמד בהצלחה".

      אז הסרט אולי עמד בהצלחה במבחן העלאת המודעות, אבל האם המידע בו הזין את הקהל היה נכון או רלוונטי לזיכרון השואה? במשך השנים קמו לסרט מבקרים רבים שטוענים שלא הועיל ואף הזיק למורשת ההיסטורית של מלחמת העולם השנייה. "הסרט באמת מספר את הסיפור של הזוועה אבל אין שם תהליך של השמדה מאסיבית", אומרת בלאו. "באחת הסצינות המרכזיות, נשים מגיעות לתאי הגזים והמצלמה נכנסת לתאי הגזים יחד איתן. אנחנו הצופים יודעים מה יקרה, אבל מהצינורות יוצאים מים. אפילו שפילברג, בסרטו הגדול, לא הראה לנו גז והשמדה המונית".

      שהרה בלאו (יח"צ , איריס נשר)
      לא באמת מראה את הזוועות. שהרה בלאו (צילום: איריס נשר)

      "השאלה המרכזית מאז ומעולם לגבי השואה והייצוג הקולנועי שלה, היתה האם ניתן וראוי לנסות ולייצג אותה, או שהקולנוע צריך לשמור על מידה של ריחוק, צניעות והרהור, כי אינו יכול לבטא את הדבר הזה", אומר דוקטור דן ערב, מרצה לתקשורת וקולנוע בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. "זו הדילמה, עד כמה דימוי או היסטוריה יכולים בכלל לייצג את הזוועה. שפילברג הוא איש שמחזיק בדעה שמייצגת צד אחד בסיפור הזה: הצד של הוליווד. הוא ניגש למלאכה בחשיבה שהוא, באמצעות הכלים הקולנועיים שלו, יכול לבטא את הזוועה במלוא נוראיותה. שפילברג יכול להכניס את הצופה לתא הגזים, להשהות אצלו את אי האמון וליצור עבור הצופה את החוויה כאילו היה שם וראה את הדברים במו עיניו", הוא אומר.

      "שפילברג הוא במאי דגול ומספר הסיפורים הגדול ב-30 השנים האחרונות", הוא ממשיך. "הוא יכול לשכנע אותנו בכל סיפור שייבחר, ולצורך העניין לגרום למיליארדי אנשים להאמין שאי.טי זה סיפור אמיתי. והנה, דוווקא בסיפור האמיתי הזה, ב'רשימת שינדלר', הוא לוקח את הטראומה ההיסטורית ובכלים קולנועיים נפלאים, בכישרון רב, הרבה מאוד כסף ויכולת מדהימה, הוא יוצר איזושהי תחושה של ריאליזם, שאנחנו רואים את הדבר הזה במו עינינו. פה בדיוק נמצאת הבעיה, כי השאלה היא האם אנו צריכים ומסוגלים להיות במקום הזה, או שבמקרה הזה יותר טוב שנתפוס צעד אחורה ולא נתיימר לחשוב שאנחנו יכולים להבין. הרעיון לצלם שוט בתוך תא גזים למשל הוא רעיון שחותר נגד המשמעות האמיתית של השואה, כי המשמעות של השואה שהיא לא מותירה אחריה עדות, אלא מוחקת אחריה הכל. אתה לא יכול גם להיות בתוך תא הגז וגם להעיד על הדבר, זה כמו חור שחור, וגם כלי הייצוג הסימבוליים שיש ברשותנו כיום לא מספיקים כדי לתאר את הדבר הזה".

      רשימת שינדלר (יח"צ)
      סרט של מספר סיפורים דגול. מתוך "רשימת שינדלר" (צילום: יח"צ)

      מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של סופהשבוע שמסתייג לא רק מ"רשימת שינדלר" אלא מפועלו הקולנועי של שפילברג בכלל, יותר נחרץ בנושא. עם צאת הסרט כתב עליו ביקורת שלילית בעיתון חדשות, שקוממה עליו בשעתו את אפרים קישון וטומי לפיד, שניהם ניצולי שואה. "שפילברג הוא פופליזטור גדול של תרבות שלא יודע את הגבול התחתון וחוצה אותו ללא הרף כלפי מטה. כמבקר, 'שינדלר' תפס את תשומת ליבי בשל כמה סצינות מפתח שכולן זדון. האיומה ביותר היא סצינת המעיל האדום שאינה אלא ניצול לרעה, הפיכת השואה וההשמדה לאלמנט אסתטי ואין דבר נורא יותר מזה. לני ריפנשטל יכלה לעשות זאת בסרטיה כבמאית בעלת השקפות פוליטיות דתיות מסוימות, אבל לא הייתי מצפה משפילברג שילך בדרכי קולנוענים כאלה. מלבד זאת, לראשונה בתולדות הקולנוע העלילתי שפילברג מכניס מצלמה אל תאי הגז, אלא שמים יוצאים מהצינורות, ממש כמו בדבריהם של אחרוני מכחישי השואה - ולכן ציפיתי גם שהסרט יעורר בזמנו התנגדות קלה כלשהי, במיוחד לסצינה המכרעת הזאת. אבל בארץ הסרט חובק".

      "שפילברג נצמד לתיאור סטריאוטיפי של היהודים כקריקטורות, הוא לא לקח בחשבון שום דבר על תנאי המחיה שלהם", הוא מוסיף. "סרט שואה שרוצה לקבל אוסקר הוא סרט שצריך להעמיד במרכזו נאצי יפה תואר ולא יהודי סובל. לא גיליתי פה את אמריקה, וזו הנוסחה המנצחת גם של 'החיים יפים' שהוא תועבה לא פחותה, ו'הפסנתרן'".

      "קלוד לנצמן מייצג בעצם את הצד השני", אומר ערב על הבמאי שסרטו "שואה" משנת 1985 הוא תמונת המראה של "רשימת שינדלר", וספג הרבה פחות קיתונות של ביקורת לאורך השנים – אולי משום שהורכב כולו מעדויות בלבד. "לנצמן גורס שאפילו אם היה לו סרט שמצולם בתוך תא גזים, חומר ארכיוני אותנטי לחלוטין, גם אז הוא לא היה עושה בו שימוש ומשמיד אותו, מכיוון שלחומר הקולנועי יש יכולת לשכנע אותנו שהיינו שם ולכן אנחנו מבינים. לנצמן אומר שלא צריך את האשליה הזאת. אנחנו לא צריכים ולא יכולים להבין. שפילברג הפך את השואה לידועה אבל השאלה היא באיזה מחיר. הדיון האם מה שהוא עשה זה דיון רציני או גרסה פורנורגרפית עדיין נשאר פתוח. הוא סיפר את הסיפור של השואה כמו שהוא מספר כל סיפור קולנועי אחר, אבל השואה היא לא סיפור".

      ואולי בעצם לפי גישתו של לנצמן עדיף לוותר לחלוטין על התעקשות לייצג באופן נאות את השואה ולעבור אך ורק לסרטים מזן "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. "ב'ממזרים חסרי כבוד' מלכתחילה טרנטינו מכניס אותנו לעולם מדומיין ואלטרנטיבי של היסטוריה פיקטיבית", מסנגר ערב על "ממזרים". "שפילברג באמת ובתמים בא ואומר שבזכות הכוח והיכולת שלו, הוא יקדם ויקרב אנשים להבנה של השואה".

      גם ללואי סי.קיי יש מה לומר על הסרט:

      פיקטיבי או לא, "רשימת שינלדר" הוא כבר שנים חביב הקהל במסעות לפולין, אחד מהמפעלים היותר גדולים של משרד החינוך הישראלי. לצד שלאגרים כ"הבריחה מסוביבור", "הנחשול", "ניצחון הרוח" ועוד כהנה וכהנה פעילויות מועדפות לנסיעה של שבע שעות באוטובוס, אוסקר שינדלר ממשיך לככב.

      "אתה הולך בבניינים ורואה H&M ואיזה חתיכה של חומה וככה הם צריכים לדמיין את הכל", אומר אורי מייזלמן, שמדריך מסעות לפולין כבר עשר שנים ומתמודד עם הקושי בתיווך השואה לצעירים. מייזלמן יוצא למסעות במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד ומרכז הדרכה המעורר, חבר בתנועת דרור ישראל וכשיש לו זמן גם מחלטר בתור המתופף של קרח 9. בנוסף, בשנת 2005 הוציא יחד עם חברי ההרכב הקוסקים את האלבום "אברמק", שהיה מורכב משירים של אברמק קופלוביץ' שנספה באושוויץ בהיותו בן 14. "אנחנו אוהבים להראות את הסרט דווקא אחרי הביקור בגטאות ובמחנות. הסרט מתאר דברים שקשה מאוד להסביר אותם. אתה עומד בפלאשוב, ויש שם דשא ומישהו הולך ומטייל עם הכלב, אבל בסרט יש את האיש שמכסה את האף מהריח של שריפת הגופות. יש שם אנדרטה שקשה להמחיש מה היא באמת מסמלת. אחרי שאתה רואה את הסרט, אתה מבין מה זה היה ומבין יותר את השיטה".

      "אני לא איש קולנוע, גם אני הייתי נער ציני בתיכון, אבל להיות ציני ולבקר דברים כאלה זה מאוד מאוד קל. בעיניי, שפילברג עלה בסרט הזה על כל הניואנסים הכי חשובים בכל התהליך החברתי ששיאו הוא אוושויץ אבל מתחיל עוד קודם - בניצול והחמרת תנאי היהודים, מחנה העבודה, השיטה הכלכלית, המפעל, הגטו, העלייה של הנאצים וכיבוש פולין עד המחנות", הוא אומר. "'שואה' של לנצמן ו'שינדלר' זה שני הדברים הכי חשובים שיש. עוד 100-200 שנה, כשלא יישארו עדים וניצולים בכלל, הכל יימחק וכל המידע יושם באיזה הארד דיסק, נצטרך את שינדלר. יש ביקורת, ויש את הדברים התיירותיים בעיקר ברובע היהודי בפולין, כל מיני יהודים אמריקאיים שבאים ומצטלמים איפה שהילדה הקטנה התחבאה - בסדר, זה חלק מהעולם. אבל בסופו של דבר אתה מגיע לאושוויץ ורואה מועדון, הכל נהיה הולוגרמות, ו'שינדלר' הצליח לעשות משהו ששם את העיסוק בשואה בדלת הקדמית של העולם המערבי. בעיניי זה מאסטרפיס והוא יישאר פה לנצח עם כל הבעייתיות".

      מתוך "אברמק":

      "יש לציין ששינדלר לא זר לי ובילדותי אף פגשתי אותו", אומר שניצר על הדמות ההיסטורית שבמרכז הסרט. "כבן למשפחה שהושמדה בקראקוב חייתי את זה מקרוב. שמות כמו שינדלר וגת (אמון גת, מפקד מחנה הריכוז פלאשוב הסאדיסט שמופיע בסרט – נ.ה) היו שגורים אצלנו במשפחה וליוו אותי בילדותי. בסצינה האחרונה שבה הם ניגשים לקבר, הכרתי באופן אישי לא מעט מהמצולמים שם, כך שעם כל הכבוד לקישון ולפיד, גם אני יכול לתרום את חמש האגורות שלי לדיון הציבורי. הייתי בין מבקרי הקולנוע היחידים שיצאו נגד הסרט וזה עורר עלי חרפות, למרות שעם הזמן הדעה שלי באותו מאמר כבר הפכה לממוצעת. מצד ראשון זה סרט חשוב ומצד שני מי שרואה אותו היום קצת מתחלחל. ודאי שזה סרט מזיק לזיכרון השואה. הסרט פוגע בהתמודדות של הדורות הבאים שיישכחו את הפרטים הקטנים ויידעו רק את התמונה הגדולה. ואותה הם ילמדו מסיפור של פופליזטור".

      "הסרט לא שיבש את זיכרון השואה כי אנחנו לא באמת זוכרים את השואה", חולק עליו ערב. "כל מה שיש לנו זה ייצוגים, תצלומים, סרטים ועדויות מאז שהיינו ילדים ועד היום. הוא פשוט הביא את הדימויים האלה לקיצוניות, וככל שהוא ניסה ליצור סרט יותר היפר ריאליסטי, כך הוא הפך אותו ליותר פיקטיבי".

      אבל כשמייזלמן בוחר רגע אחד שמייצג את גדולתו של הסרט, הוא הולך דווקא על סצינה שרלוונטית לדורות הבאים לא פחות מאשר לזכר השואה - אפילו במדינת ישראל. "כשבסרט נאמר 'למה להעסיק פולנים אם אני יכול להעסיק יהודים בפחות כסף'?, אני חושב שזה משפט שמייצג את שבירת זכויות האדם באופן ראוי ושיש לך איזו שאלה או שתיים לשאול עליו גם בשנת 2013", הוא אומר. "זה חושף את זה שיש אנשים ששווים יותר ואנשים ששווים פחות. אז בסדר, יש לילדה שמלה אדומה - אבל בואו נתייחס למה שמעבר".

      פרויקט מיוחד: איך נזכור את השואה בעוד 100 שנה?

      מה דעתכם על "רשימת שינדלר"? דברו על זה בפייסבוק