הר גבוה ומושלג, אפוף בעננים מלכותיים. על הפיסגה, ממש בקצה, עומד ילד קטן ומביט למעלה. מעליו במקום שבו היה אמורים להיות שמים ריקים יש עוד הר. הפוך. על פסגת ההר ההפוך עומדת ילדה הפוכה, ומביטה אל הילד, למטה. כלומר, למעלה.
זה רעיון נהדר לתמונה. זה רעיון מצוין לפוסטר, שאפשר היה לקשט איתו חדרי שינה של הרבה תיכוניסטים (אם כי היה רצוי אולי להחליף את הילדים במבוגרים ערומים ולהוסיף קצת סוסים בשקיעה). אם מפתחים את זה מעט ומוסיפים איזו עלילה ייצוגית, זה יכול להיות רעיון נהדר לקליפ. שמישהו יברר אם מישל גונדרי פנוי. זה יכול להיות אפילו סרט קצר: אחד המועמדים לאוסקר סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר השנה היה מבוסס על רעיון דומה מאוד. אבל סרט באורך מלא? בשביל זה צריך יותר מרעיון אחד, יפה ככל שיהיה. ל"הפוכים" יש רעיון יפהפה אחד.
שני עולמות הפוכים, בעלי כוח משיכה מנוגד, קיימים זה לצד זה. כל חומר שמגיע מהעולם שלמעלה נמשך אליו, באופן טבעי, ולכן נופל "למעלה". בבניין משרדים ענק אחד, שמגיע מהקרקע של מטה אל הקרקע של מעלה, עובדים אנשי הלמעלה ואנשי הלמטה יחד, ריצפה מול תקרה. אל תנסו לחשוב על איך זה הגיוני. זה לא. צריך רק לקבל שככה זה בעולם הזה וזהו, קסם. אבל כשיש לך סרט שלם כדי לחשוב על זה, אי אפשר שלא להיתקל בחורים עצומים בהגיון של הסרט. מגע של חומר-של-מעלה בחומר-של-מטה גורם לשריפה, אבל לא כל הזמן, אלא רק כשנוח לתסריט. כשאנשי מטה העניים רוצים להסתנן לעולם העשירון-העליון של מעלה, הם מחזיקים על עצמם "משקולות" שמאפשרות להם ללכת על התקרה. אבל הם עדיין תלויים הפוך. הדם אמור לעלות להם לראש. השיער שלהם אמור לעמוד כמו של אדוארד מ"דמדומים" (אולי בעצם הוא ערפד הפוך). אוכל שהם אוכלים אמור לשרוף להם את הבטן. לא? הדרך היחידה להתעלם מכל זה היא להגיד "עזבו. קסם", אבל יש גבול למספר הפעמים שבהן אפשר לומר "עזבו" לאורך שעה וחצי.
ובכל זאת, עזבו. בין אם הוא הגיוני ובין אם לא (הוא לא), אי אפשר לקחת מהעולם ההפוך של הסרט את העובדה שהוא יפהפה. העולמות ההפוכים יוצרים מראות נפלאים חדר נשפים עם זוגות רוקדים על התקרה, רכבל בין עולמות, נפילה מהעולם של מעלה אל העולם של מטה. זה נראה נהדר. לגמרי לא פשוט לבנות ויזואלית עולם שבו אנשים הולכים על התקרה, ואת העבודה הזאת הסרט עושה מצוין.
לרוע המזל, סרט צריך גם סיפור. במקרה הזה, סיפור אהבה. וכאן מדובר באחד מסיפורי האהבה המחופפים ביותר שנראו על מסך גדול. אדם (ג'ים סטורג'יס), מלמטה, ועדן (קירסטן דאנסט) מלמעלה היו פעם שני הילדים ההם שנפגשו על פסגת ההר, ועכשיו הם מבוגרים ומאוהבים. אנחנו יודעים את זה, כי הם מתנשקים כל הזמן (קירסטן דאנסט לגמרי בקטע של נשיקות הפוכות, עוד מימי "ספיידרמן"). אבל חוץ מלהתנשק, מה יש ביניהם? מה הוא מוצא בה, והיא בו? כדי להשתכנע ששווה לאוהבים לסכן הכל כדי להיות זה עם זו, הסרט צריך לכל הפחות לגרום גם לנו להתאהב בהם קצת. ובשני אלה אין כלום. הסרט פשוט קובע שהם מאוהבים. כתחליף ליחסים, הוא משתמש בטריק העלילתי הכי משומש, נדוש ולא אמין: אמנזיה. כששני הגיבורים כבר חיים בעולמות הפוכים פיזית, רק תסריטאי חסר השראה באמת היה מאמין שצריך בנוסף לכל גם פער מעמדות, כוח משטרתי ואובדן זיכרון כדי להפריד ביניהם.
"הפוכים" הוא אחד הרעיונות המטורפים והמרהיבים ביותר שהפכו אי פעם לסרט באורך מלא, ולכן כל כך מתסכל שכסרט, הוא פשוט לא טוב. לפחות הוא מצוין בתור פוסטר.
מה אתם חשבתם על "הפוכים"? דברו על זה בפייסבוק