רק אתמול, החרדה (המוצדקת כשלעצמה, אם גם מפומפמת בהגזמה כרגיל) ממתקפת סייבר על ישראל, הביאה להשוואה טיפשית מאוד ומוזילה מאוד לשואה. "תזכורת נוספת לכך", כך אביגדור ליברמן בפרופיל הפייסבוק שלו, "כמובן עם אלף אלפי הבדלות, שבכל דור ודור ינסו שונאי ישראל לנצל גם את הקדמה והטכנולוגיה בכדי לנסות לספק את מאוויהם האנטישמים, הפרימיטיביים והחשוכים". גם אלפי הבדלות לא יצליחו ליישב את האמירה הזו, אבל עצם הפחד מהרשת הכל יכולה, הגדולה יותר מסך משתמשיה, השולחת זרועות בלתי נראות לכל תחום, הוא פחד מעניין מאוד, כמעט מד"בי. והנוח והזמין בפחד הזה, הוא שאפשר לרתום אותו לכל צורך, והוא תמיד ימלא את תפקידו בהכנעה.
גם הסרט "האנטישמיות החדשה", לוקה לא מעט בסימון רשת האינטרנט כאותו איקס שיכול להיות כל נעלם וכמו תמיד, כשמחפשים מוצאים. הפעם, בשל תיזמון לוח השנה העברי, הרשת מואשמת באנטישמיות, או בהפצתה. לפחות עשרים וחמש דקות ראשונות מתוך הסרט של יעקב אילון, מוקדשות למציאת החשוד המיידי. זה מגוחך, ואנכרוניסטי באורח מתמיה ה"רשת" היא כלי ריק, אין לה זהות מלבד זהות המשתמשים בה, והיא מוזנת ופולטת את מה שמזינים לתוכה. אבל בבואך לסקר כל נושא רציני או שערורייתי פורנוגרפיה, אלימות, תכנון פשעים וכיוב', התחנה הראשונה וההכרחית לסיקור, תהיה רשת האינטרנט. ה"הוכחה" שמספק "האנטישמיות החדשה", היא חיפוש המילה "Jew" בגוגל; עם זאת, גם חיפוש מילים כמו "ערבי", או "כושי" יניבו תוצאות דומות באי נעימותן, כך שהמבחן הזה מטופש. ואפשר לנחש שמבחינת הלגיטימציה להאשים את הרשת, זה ייראה מגוחך בעוד זמן קצר לא פחות מהאשמת הרדיו או הטלוויזיה בעידוד והפצת כל הרעות החולות.
וחבל ש"האנטישמיות החדשה" נופל דווקא בפח הזה, ולא רק בזה. לאורך מרבית התוכנית, נערך בלבול מכוון שלא מיושב עד מאוחר מאוד, בין אנטישמיות ובין התנגדות פוליטית למהלכים של ישראל. דווקא הניסיון, המעניין והחשוב מאוד, לשפוך אור ישיר על שימוש בפוליטיזציה מודרנית כדי להסוות גזענות גרידא דווקא הוא הנפגע העיקרי מהשלכת הכל באותו סל. "האנטישמיות החדשה" מתייחס באותו האופן, מלא הרצינות והפאתוס, לשוטה מחופש שעומד בפינת הרחוב ומטיף לשנאת יהודים ולחברת בית הנבחרים הבריטי שנתפסה במצלמה נסתרת מסננת אמירה אנטישמית דוחה. וזו טעות קונספטואלית חמורה, כזו שיורה לעצמה ברגל.
כדי להבחין בין הדברים, ולהתייחס למה ששווה התייחסות, יש להבליג על הרצון לפרובוקציה ולהיסטריה זוטה ולהתמקד במה שבאמת מרים את ראשו המכוער כאנטישמיות בעלת אדרת חדשה. אבל הפיתוי להחמיר ולהעצים את מסקנות "האנטישמיות החדשה", עלה על החוש העיתונאי, ואולי פשוט קשה היה לוותר על חומר טלוויזיוני משובח שמנגן בקלילות על קלידי הפחד של הצופים. וכך, הסרט מגיע מעט מדי ומאוחר מדי ללב העניין את הדברים המעניינים והחריפים ביותר אומרים הפרופסור והמשפטן אלן דרשוביץ ומנכ"ל הליגה נגד השמצה אייב פוקסמן, ואף אחד מהם לא מתייחס למופעים השוליים של גזענות, אלא למוקד האמיתי ולליבה הקשה של הדה לגיטימציה היהודית.
יש אנטישמיות, חדשה או לא; יש מה לעשות כנגדה, בעיקר חינוך, בעיקר הסברה. מותר לנו לחשוש, מותר לנו להתגונן; מותר לנו לגזור מן היהדות שלנו אל הישראליות שלנו, מותר לנו גם לדרוש שלא יעשו בשמה ועל גבה הון פוליטי. מה שאסור לנו הוא לחיות בפחד שמזין את עצמו, ואסור לנו לבלבל בין עיקר לטפל, גם כשהוא מובא אלינו באריזה יפה שקושרת הכל בסרט שחור.
מה חשבתם על "האנטישמיות החדשה"? ספרו לנו בפייסבוק