שאלת ה"בשביל מה כל זה לעזאזל?" היא אחת המעסיקות ביותר סופרים, נדמה שעדיין בעיקר סופרים גברים. נשים, ברובן, לפחות בייצוגן הספרותי, נוטות למצוא איזושהי משמעות אמיתית או מומצאת בתפקידיהן הנשיים. אבל לגברים יש עדיין הפריבילגיה האמנותית לחפש את אותה משמעות ויקטור פרנקלית, זו שתמנע מהם לאבד עצמם לדעת. גם ג'ונתן איימס, ובן דמותו אלן בלייר ב"התעורר, אדוני!", מחפשים משמעות בכל העניין המלוכלך והמבולגן שנקרא חיים. בלייר הוא סופר יהודי, צעיר נוירוטי ואלכוהוליסט, חובב נשים ונוטה להסתבכויות מיותרות. מי שחובב קישורים בין מציאות לייצוג שלה, יוכל למצוא לא מעט קווי דמיון בין איימס לבן דמותו; וגם מי שלא ממהר לערב ביוגרפיה באמנות, יתקשה להתעלם מהמהלכים שאיימס מבצע לגמרי בעצמו, בסדרה "משועמם" בה הדמות הראשית נקראת על שם התסריטאי והיוצר שלה ג'ונתן איימס.
החיפוש הפילוסופי, המופשט יותר, למציאת סיבה לקום בבוקר, הוא רק שני למאבק האמיתי שמנהל אלן בלייר - מאבק ההישרדות היומיומית. כדי להתגבר על הקשיים שאורח החיים התלוש, חסר הכיוון והאלכוהוליסטי שבלייר סידר לעצמו, הוא מנהל מגוון תרגילים עוקפי התמודדות, כמו למשל תכנון לוחות זמנים שמטרתם התחמקות מיטבית מקרובי משפחתו. עד כאן בלייר הוא האדם הזה שאתם מכירים, אולי אפילו יותר מאחד כזה קצת אבוד, קצת עצלן, קצת מדוכדך, פוטנציאל בלי מוטיבציה. אבל מכאן, העסק עולה מדרגה לבלייר יש משרת אישי, ולא סתם משרת אישי, אלא את ג'יבס, המשרת המיתולוגי מסדרת ספריו המבריקים של פי. ג. וודהאוס.
כאן צריך לתת את הדעת לנקודה המעניינת ויוצאת הדופן ביותר בהבטחה שמניח לפתחנו "התעורר, אדוני!" מערכת היחסים בין ג'יבס, המשרת הבריטי המאופק אך החריף, ובין ברטראם ווסטר, העשיר המפונק וחדל האישים, פרנסה בכבוד לא פחות מ-35 סיפורים, ו-11 נובלות, כולם הפכו לקאנוניים, מצוטטים, מעובדים, ומשפיעים על ההומור האנגלי. "הש?אלה" חצופה שכזו, מטעם איימס, היא לא פחות מהצהרה, ועוד יותר ממנה, היא צ'ק שמן מאוד שיש לדאוג לכיסויו באופן כזה או אחר. כמובן שבאמנות אין באמת חוצפה, ומותר בה כל רפרנס או השאלה; אבל כן יש באמנות יומרה, ולגבי "התעורר, אדוני!", עולה השאלה האם איימס נשאר רק בגבול היומרנות.
במסגרת האירוע המחולל של "התעורר, אדוני!", לאחר שנדמה שאלן בלייר כבר נידון להיות אלכוהוליסט לא יוצלח שרק מפנטז על קריירה כסופר, מתקבל הצעיר לחוות אמנים בה מוזמנים אמנים מתחומים שונים לשהות וליצור ללא שום דאגות או הסחות מהעולם. גם שם, למרות האפשרויות והדמויות החדשות שנכנסות לחייו של בלייר, נראה שהוא מתעקש להמשיך במסלול הראשוני שלו אל שומקום. כאן למשל, ג'יבס הוודהאוסי היה כבר מטכס עצה ומנהל את העלילה כך שהכל יבוא על מקומו בשלום. אלא שג'יבס האיימסי הוא פרי דמיונו של אלן הבודד, המופרע או האלכוהוליסט. מעין אלטר אגו שתפקידו לשמש כרשת ביטחון בזמן שאדונו רשאי לזלוג אל תוך הנפילה החופשית.
ג'יבס הוודהאוסי הוא זה שמציל את אדונו מהנרקיסיזם שלו; ג'יבס האיימסי הוא ההתגלמות של ההפרעה הנרקיסיסטית מחשבת העיוועים שמסיבה תמוהה כזו או אחרת, מגיע לו לצעיר האמריקאי המובטל והאלכוהוליסט, שיהיה לו באטלר אנגלי ומנומס שידאג לצרכיו. מהבחינה הזו, תופס איימס דבר מה מעניין שבריר מראה של דור נרקיסיסטי שמאמין שהאני האמנותי שלו זכאי לטיפוח, הדהוד והערצה רק בשל היותו. של תרבות שנעה בין חוסר המשמעות המוחלט, וביטול עצמי עד לדיכאון ובין שיגעון גדלות ותחושת זכאות חסרת ביסוס. וזה מעניין, ורלבנטי, ויש פה הזדמנות לייצר אמירה או הכוונה לתחושות האלו שעד כה מיוצגות בעיקר בדמות התרבות ההיפסטרית, וסדרת טלוויזיה כמו "גירלז".
אבל "התעורר, אדוני!" לא מנסה לעשות שום צעד נוסף, לא מלבד זה הבידורי. ג'יבס לא נוטל על עצמו את שליחותו הוודהאוסית , ולא דואג לארגן את העלילה בצורה כזו או אחרת. הוא נשאר ספח לא משמעותי, מין סוד טיפשי וילדותי של הגיבור הקצת טיפשי וילדותי. ואף תפקיד אחר, מכל סוג, לא מוקצה לדמות המשרת הבריטי שנדמה שנלקח מהקאנון הבריטי כדי למקמו ללא תועלת בספר האמריקאי סתם כמו שבתי ספר אמריקאים גונבים זה לזה את קמעות קבוצות הפוטבול שלהם. בלי סיבה מיוחדת, מלבד להראות שזה אפשרי ולהרגיז את הקבוצה היריבה.
וזה, יותר מהכל, הוא האספקט המצער של "התעורר, אדוני!" הוא עצל מחשבתית, הוא לא מנומק, והוא לא מצחיק דיו כדי שזה יהיה כל האליבי שלו. מה שנראה בתחילה כחיפוש אחר משמעות, הוא חיפוש אחר כל הדרכים להימנע ממנה. יש בספר אנקדוטות משעשעות, ואבחנות חמודות, שמחוברות זה לזו בסרט פרום מאוד, ובטח לא מצליחות להתלכד לכדי סיפור או אמירה קוהרנטית. וכך נשאר הרושם שג'ונתן איימס מהתל בנו עושה מה שהוא עושה כיוון שהוא יכול, כיוון שהוא דמות אהודה, ומרואיין כריזמטי. אבל בסופו של דבר, כמו בגיבור שלו, גם באיימס עצמו יש איזו נרפות וגם איזו השתכשכות מתענגת בפגימות. וזהו בדיוק המקום שבו הקורא רוצה שהסופר יפסיק לדמות לגיבור הבדיוני שלו, וייקח את המושכות של הסיפור שלו.
התעורר, אדוני! / ג'ונתן איימס, בתרגום אסף גברון, הוצאת פן וידיעות ספרים, 398 עמודים
מה חשבתם אתם על "התעורר, אדוני!"? ספרו לנו בפייסבוק