יום הזיכרון לשואה הוא אחד המועדים הרגישים ברשת הישראלית. אתרי החדשות משנים את פניהם ולא מדווחים על הכאן ועכשיו אלא מגוללים את סיפורי השם ואז, הפיד בטוויטר מתמלא בסיפורי דור שלישי, מעניינים לרוב, ומשתמשי פייסבוק, במקרה הטוב, מטילים על עצמם צנזורה עצמית ושותקים ליממה, ובמקרה הרע הופכים למכונה של זיכרון מחליפים את תמונת הפרופיל לטלאי צהוב, גדר תיל או ילד מרים ידיים.
לרווחתם של ניצולי השואה צריך לדאוג כל הזמן, ההתמודדות של מוסדות המדינה עימם היא מחפירה ומתישהו מישהו יצטרך לתת על כך את הדין, אם יהיה מול מי עד אז. אבל החלפת תמונת פרופיל לרגע או כתיבת סטטוס עם נתונים מדאיגים, לא משנים את המציאות; המודעות קיימת, אבל מעטים טורחים לעשות משהו בנוגע אליה. בדיוק כמו לאשר הגעה לאירוע של הפגנה בפייסבוק בסוף, בסוף מספר הנוכחים בשטח נותן את הטון, לא מספר האנשים שהקליקו על אטנדינג.
בערב יום השואה פתח התסריטאי שי רינגל בלוג טאמבלר מטריד ומצחיק בשם "Ain't no party like a Holocaust party!", או בתרגום מקוצר לעברית, שגם קולע לתוכן מסיבת שואה. רינגל מתעד בצילומי מסך, עמודי פייסבוק של ישראלים, שבתמונת הפרופיל שלהם, כפי שדורש לוח השנה טלאי צהוב, אבל, בסטריפ שמעל התמונה, חגיגה: תמונה בביקיני, תמונה עם חברים, נקניקיה ענקית, צילום עם היפות שלייייי או סתם מכונית ממש יקרה. יהודי אמיתי אולי לא שוכח את יום השואה, אבל לא בטוח שהוא זוכר, כך מתברר, לעצב את הפרופיל שלו בהתאם.
מסיבת השואה הזו היא ריכוז של ישראליות עכשווית, שכן פייסבוק, בפריזמה הנכונה, הוא קפסולת זמן שאוצרת בתוכה נקודות של הווי, דפוסי התנהגות ודעות. צריך רק לדעת לברור היטב, והנה מראה אותנטית. ומה רואים? המון מבולבל שמשתמש בעבר שלו כדי לממש את ההווה, ללא יכולת לנסח ולהביע את רגשותיו, אלא באמצעות שימוש באימג'ים איקוניים, חלופות לסמיילי עצוב, רק עם הקשר לאירוע נקודתי, בלי הצורך להוסיף מלל.
עם זאת, למרות שיש משהו מגוחך ומעט מטופש בדיסוננס שבין תמונת הפרופיל לתמונת ה-header, יש משהו יפה באופן שבו השתיים מתכתבות-מתנגשות אך לא באמת מתקשרות. מצד אחד הצער על זוועות העבר (בלי להתייחס לכך שבפועל יהודים חוזרים לענוד טלאי צהוב) ומצד שני הקריצה להווה, שהיא לרוב צעקנית, צבעונית להחריד, נטולת אסתטיקה וגדולה בכמה עשרות פיקסלים.
ההתרחשות שמתעד "Ain't no party like a Holocaust party!" היא מצג של הסכיזופרניה הישראלית, או הדואליות, אם לעדן את ההגדרה. בקלישאה הגדולה מזכירים אותה בהקשר של המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אבל היא נמצאת שם כל השנה, אבל יום השואה היה המומנטום ללכוד אותה במלוא הדרה.