העונה הטרייה והשישית במספר של "מד מן" תפסה הלילה (בין ראשון לשני) את גיבוריה ערב חגיגות השנה החדשה, ובפרוץ שינויים הרי גורל בעולמם. לכן, על פניו, בהתאם לכל ההתחלות הללו, פרק הפתיחה הכפול שלה אמור היה להיות מלא חיים. אך למעשה, המוות דווקא ארב בו בכל פינה. רגע לפני שנודעה הבשורה על הסתלקותה של מרגרט תאצ'ר, גם דון דרייפר ומקורביו קיבלו עוד ועוד תזכורות לכך שמעפר באו ולעפר ישובו.
חלק מן התזכורות הללו היו ממשיות כמה וכמה מקרי מוות, רובם של דמויות שוליות בחיי הגיבורים, צצו במהלך 90 דקות הפרק. אך מהותי מכך, רובן היו פנימיות, ופקדו את הגיבורים בהרהורים, בסיוטיהם ובחלומות בהקיץ שלהם. אט-אט התברר כי יוצר הסדרה, מתיו וויינר, משתמש בכל המפגשים המורבידיים הללו כדי להציג בפני גיבוריו ובפנינו את שתי הדרכים הקלאסיות והמקוטבות להתמודד עם אימת החידלון: לנסות להבין ולהכיל אותו, או להתעלם לחלוטין מקיומו ולהמשיך הלאה כאילו הוא לא מחכה לנו. כמו תמיד, נראה כי לדון דרייפר יש את התשובה הנכונה לתהיה הזו, ובדיוק בגלל זה, הוא כל כך מדוכדך.
אך למרות דכדוך זה והמוות המוחשי והרוחני שאפף את גיבור הסדרה ואת סביבתו, אי אפשר לומר כי פרק הפתיחה שלה היה עגמומי במיוחד. בשעה שהעונה הקודמת התאפיינה בטון מלנכולי, לעתים באופן מוגזם ואף מתפנק מדי, הרי שדווקא עתה הנימה קיבלה גוונים קלילים יותר. מובן כי עדיין יש ב"מד מן" אפלוליות, אבל עתה היא מגיעה בעיקר בצורת סרקזם. כלומר, קצת פחות מרה שחורה וקצת יותר הומור שחור.
לפחות לפי מה שמסתמן בפרק הפתיחה, החרדות הקיומיות כאן נשארו ואף התעצמו, אבל הדרכים לדוש בהן נהיו פחות רומנטיות ויותר ציניות. כך, למשל, סצינת טקס האשכבה שבו היתה מופת של אבסורד. באופן כללי, גם המעמדים היותר קודרים הוגשו בכפית גדושה בסרקזם, ומרבית הדיאלוגים התבססו על משפטי מחץ שנונים.
רק דון דרייפר, כיאה לאנטי-גיבור שכמותו, התעקש לשמור על פנים חמורות סבר לאורך כל הדרך. העונה הקודמת הסתיימה בעת שנשאל "האם אתה לבד?". עונה זו מתחילה בתשובה הניצחת והחיובית לכך. כדברי הציטוט של דנטה מן "הקומדיה האלוהית" שהוא קורא בתחילת הפרק, הפרסומאי "סטה מן הדרך ומצא עצמו בודד באמצע יער שחור".
זו כמובן בדידות מטאפורית בלבד דרייפר עדיין מוקף בשלל דמויות דינמיות, כמה מהן חדשות. בין שחקני החיזוק הללו אפשר למצוא עלמת חן מסקרנת, שבלי לחשוף יותר מדי ניתן לומר כי הליהוק שלה כבר מעורר התרגשות בקרב מעריצי סדרת הפולחן "זרוקים ויורמים". נוסף לכך, אפשר היה למצוא עוד כמה חידושים או התפתחויות ראויות לציון: הדמויות של מייגן ופגי נראות עצמאיות מתמיד, באופן שמן הסתם יעורר קונפליקטים עם סביבתן; זו של בטי, שכבר נראה היה תלך ותדעך עד שתהפוך לנחלת העבר, לקחה בידיה את גורלה ואת גורלם של אחרים, ואף הפתיעה במטמורפוזה פיזית שבוודאי עוד תוליד שיח במדורי אופנה וכדומה. הרשימה עוד ארוכה וקצרה היריעה מלפרט אותה, אך בכל זאת חשוב לציין גם כי כל הדמויות הללו ואחרות נכנסות עתה ל-1968, מן השנים המרתקות בהיסטוריה של המאה הקודמות, מה שמחזק את האמונה כי מצפה להם ולנו דרך מרתקת העונה.
הרי גם כך, הדינמיקה בין הגיבורים נמצאת על סף פיצוץ בשל שורה ארוכה של קרבות אגו ומתחים גזעיים, מעמדיים, בין-דוריים וכיוצא בכך. גם כעת, חבית הנפץ שעליה הם יושבים מובילה אותם לירות זה בזה ללא הרף חיצים מחודדים. אם כך, אפשר רק לדמיין מה יקרה בעת שהתמורות של שלהי הסיקסטיז יזרקו לעברם את הגפרור הגורלי וידליקו סופית את התבערה.
סיבה נוספת להתעודד מן הפתיחה המפוארת ולבנות ציפיות לקראת המשך העונה היא שמבחינה אמנותית, ככל הנראה היה מדובר בפרק היפה בתולדות הסדרה. כמה מן הדימויים בו אף הזכירו יצירות בסדר הגודל של "ברטון פינק" ו"המאסטר", ושוב ושוב הוא הצליח להעניק המחשות לרעיונות שעלו במהלכו.
מושגים מופשטים מסוגם של בדידות, חרטה, שמחת חיים ולידה מחדש קרמו בשעה וחצי הזו עור וגידים צבעוניים, מעוצבים בקפידה, מדויקים, מרטיטים אפילו. לעתים התעורר החשק לעצור את התמונה, לצלם אותה באייפון ולחלוק אותה עם העולם אך מובן שאין בכך טעם, כי את הערך האמיתי שלהן קיבלו התמונות אך ורק מן הקונטקסט של הפרק כולו.
כל זה לא יגרום למי שלא אהב את "מד מן" עד עכשיו להתאהב בה. אולי הוא אפילו יסלוד ממנה עוד יותר, שכן היא מלאכותית, מוחצנת, עמוסה ומלאת יומרות אינטלקטואליות מתמיד. אך אין טעם לסנוט בסדרה בעוון התכונות הללו, שכן היא מעולם לא התביישה בהן או הסתירה אותן, ומלכתחילה לא היתה לה ברירה אלא להתאפיין בהן: זו המהות שלה, אלה הצרכים שלה.
"מד מן" חייבת להיות מלאכותית כיוון שהיא ממילא עוסקת בצביעות של החברה, בריקנות של הקיום וגם בטבעו הבדיוני של מעשה האמנות. מפני שהיא מודעת להשתייכות שלה למורשת תרבותית עשירה של יצירות הדנות בסוגיות הללו, אין לה גם ברירה אלא לנהוג במה שעלול להיראות כמו ניים-דרופינג ולהזכיר את כל העבודות שהיא ממשיכה ומשלימה.
כפי שהאזכורים הללו מעידים, היו בספרות ובקולנוע יצירות רבות מסוגה של "מד מן". מה שכן, זהו אולי ניסיון טלוויזיוני ראשון להפיק יצירה מן הזן הזה ובכזה סדר גודל. לכן מגיעה לה הערכה, מה עוד שהדבר קורה בכזו רמת עשייה גבוהה.
כה גבוהה, עד שקשה לחכות לפרק הבא בעונה, ויותר מזה קשה שלא להתפתות לצפות שוב בפתיחה, למרות אורכה המחייב, כדי להתענג פעם נוספת על ההברקות החזותיות שזוהרות לאורכה, להבין טוב יותר את האזכורים התרבותיים שלה, לאבחן בצורה מיומנת יותר את ההשתקפויות וסגירות המעגל שיש בה. דון דרייפר חי לבד וימות לבד, אבל באמצע נהיה שם איתו, לפענח יחדיו את חלומותיו המוצפנים, בדרך המשי שמובילה אותו לתהום.
"מד מן" תשודר בישראל בימי שבת החל מ-14 באפריל בשעה 22:10 ב-HOT3 ובחינם ב-HOT VOD
ראיון עם ג'נוארי ג'ונס
מה חשבתם על הפרק שפתח את העונה? ספרו לנו בפייסבוק