פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "יש לי תוכניות לביים גם בגיל 90" - ראיון בלעדי עם ברנרדו ברטולוצ'י

      לרגל יציאתו בפורמט ביתי של סרטו האחרון, הבמאי האיטלקי משוחח על הנכות, תאוות הניצחון התמידית והאהבה לדיוויד בואי, ומגלה איך "הטנגו האחרון בפריז" סידר אותו כלכלית

      בשלהי העשור הקודם, ברנרדו ברטולוצ'י כבר עמד להרים ידיים. הבמאי האיטלקי האגדי, שחתום על יצירות בסדר הגודל של "הטנגו האחרון בפריז", "הקונפורמיסט" ו"הקיסר האחרון" זוכה האוסקר, נואש מן הניסיונות לשקם את גבו וגנז את החלום לקום מכיסא הגלגלים אליו רותק מאז תחילת שנות האלפיים. זמן רב כבר עבר ממה שהיה סרטו האחרון, "החולמים" (2003). כיוון שהיה שבוי בקונספציה שכל עוד לא יתגבר על נכותו לא יחזור לביים, אמר לעצמו כי שיר האהבה הזה לאמנות הקולנוע יירשם בדפי ההיסטוריה גם כשירת הברבור שלו.

      אך אז, רגע לפני שכבר הלך להכריז רשמית על פרישה, הוא התפכח - "הבנתי דבר פשוט: נכון, אין לי שום דבר לעשות נגד השיתוק הפיזי שלי, אבל יש לי מה לעשות נגד השיתוק היצירתי", מספר על כך הקולנוען, בן 73 בימינו, בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "ברגע שהתחלתי להשלים עם המצב שלי במקום להיאבק בו, הבנתי שהכל אפשרי, ושאמנם ביזבזתי כמעט עשר שנים שכבר לא ניתן להחזיר, אבל אין סיבה לבזבז עוד מן הזמן המועט שנותר לי, אז אני חייב לחזור לביים, ואז מה אם אני על הכיסא".

      ברנרדו ברטולוצ'י (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      "קיבלתי הכל, לא היה לי במה למרוד". ברנרדו ברטולוצ'י (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      את תוצאות ההבנה הזו, "את ואני" ("Io E Te") אפשר היה לראות בפסטיבל קאן האחרון, במאי 2012, שם הוצג הסרט מחוץ לתחרות. מדובר בדרמה אינטימית ומינורית יחסית לעבודותיו הקודמות של הבמאי, והיא גם הראשונה שלו מזה שנים שמתרחשת בארץ המגף: גיבורה הוא נער איטלקי מופנם ומרדן, והעלילה מתמקדת ביחסיו עם אחותו למחצה המכורה לסמים.

      הסרט נגנז בישראל והוקרן רק במסגרת פסטיבל חיפה, אך עתה יצא בדי.וי.די מתורגם לאנגלית ואפשר לראותו בפורמט ביתי. הראיון עם ברטולוצ'י מתקיים לאחר הקרנת הבכורה העולמית שלו, בנוכחות קבוצה מצומצמת של עיתונאים מרחבי אירופה. רובם נוהגים להתייחס באדישות מכנית למרואיינים שמוגשים להם כמו על פס ייצור במהלך הפסטיבל, אך כאן זה כמובן כבר סיפור אחר. בכל זאת, מדובר באחד מיוצרי הקולנוע הגדולים לאחר מלחמת העולם השנייה, ומי יודע מתי תהיה שוב הזדמנות להיפגש איתו. בכלל, כמה הזדמנויות עוד יהיו להיתקל בענקים קולנועיים שכמותו?

      לכן, בשעה שברטולוצ'י מובל בידי מלוויו למקום המפגש, מורגשת תכונה מיוחדת, ובסיום, כשהוא עוזב את המתחם, מחכים הנוכחים כמה דקות עד שיקומו גם הם. באמצע, במהלך הראיון, בני שיחו האחרים ואני נושאים אליו את עינינו, ממתינים כמה שניות בסוף כל תשובה שלו כדי לוודא שאכן סיים את דבריו וכמובן – צוחקים בקול מכל הלצה שלו, ותהיה היא טובה באמת או סתם בדיחת קרש. אחרי הכל, כפי שכתב פעם מוריסי, הכבוד והעונג כולו שלנו.

      ברטולוצ'י, מצדו, לא עושה חיים קלים למראייניו/חסידיו. המענה שלו לעתים לקוני ולעתים דווקא ארכני ולא קשור לשאלה, ובכל מקרה המבטא האיטלקי הכבד באנגלית מקשה על הבנתו. אך כל זה בטל בשישים לעומת האנושיות העצומה שמתפרצת מדבריו, הענווה שמשתקפת מהם ובעיקר אהבת הקולנוע חסרת הגבולות והבלתי ניתנת לעצירה שמנחה אותו בכל אחת מתשובותיו.

      "את ואני": הטריילר

      הראשונה שבתשובות הללו עונה על אחת השאלות היחידות בראיון שמתייחסות במישרין לסרט האחרון: האם יש בו ממד אוטוביוגרפי? האם גם הוא בנעוריו היה מרדן כמו הגיבור?

      "לא", הוא עונה בנחרצות, ומייחס את השקט שלו לאביו, איש האשכולות אטיליו ברטולוצ'י, שבין השאר נודע כמשורר. "לאבא שלי היתה יכולת שטנית: הוא הצליח ליצור בבית אווירה כזו, שהיית מקבל את כל מה שרצית חמש דקות לפני שביקשת אותו. אז אולי היתה בי מידה של טבע מרדני, אבל לא היתה לי סיבה להחצין אותה, לא היה לי במה למרוד".

      הגיבור המרדן שלך כאן לא כל כך מסתדר בזמן ובמקום שבו הוא נמצא, משהו שאפשר להגיד גם על רוב הדמויות הקודמות שלך. אלה תחושות שאתה יכול להזדהות איתם?

      "אני יכול לומר שיש לי עיקרון בחיים: אף פעם לא להרגיש בנוח, ותמיד למצוא את הנוחות שבאי-הנוחות הזאת. זה מה שמנחה אותי".

      אמרת שהגיבור בסרט הזה מזכיר לך את רוברט סמית, סולן הקיור. למה?

      "בגלל השיער שלו, בעיקר. כן, חשבתי כמובן על רוברט סמית במהלך הסרט, ואחד השירים הראשונים שמושמעים בו הוא 'Boys Don't Cry' של הקיור. אבל האמת היא, שיותר מכל, הדמות של הנער מזכירה לי דמות של פזוליני. אני לא יודע למה, אבל תמיד אמרתי לעצמי שפזוליני היה אוהב את הדמות הזו. ובפעם הראשונה שדיברתי עם השחקן שבסופו של דבר בחרתי ללהק את הגיבור, ג'קופו אולמו אנטינורי, הוא סיפר לי שבדיוק כתב עבודה על פזוליני ושהוא כל כך אוהב אותו. כל כך שמחתי – אמרתי לעצמי, איזה צירוף מקרים יפה, כי פזוליני בשבילי זה כל כך הרבה. כששואלים אותי מי השפיע על הקולנוע שלי, אני אומר שגודאר והגל החדש הצרפתי, ואז שואלים מה עם פזוליני? אז אני עונה שפזוליני זה הרבה יותר מזה. הוא יותר מהשפעה על הקולנוע שלי, הוא הרבה הרבה מעבר לזה".

      הזכרת קודם את השיר של הקיור, אבל יש בפסקול פנינה גדולה ובעיקר מפתיעה יותר – ביצוע באיטלקית של דיוויד בואי ל"Space Oddity".

      "כן, אני קורא לזה מתנה קטנה לחובבי מוזיקה, כי זו גרסה באמת נדירה ביותר. בואי עשה אותה בתחילת שנות השבעים, קצת לאחר הביצוע המקורי. אני זוכר שהייתי בלוס אנג'לס ב-1983, מחכה לאיזשהו דיל עם האולפנים שאף פעם לא יצא לפועל, ובזמן שהסתובבתי בעיר, הייתי מקשיב לביצוע הזה של בואי. שנים חלפו, ופתאום נזכרתי בו והחלטתי לשים אותו בסרט הזה".

      דיוויד בואי באיטלקית

      אף שהשיחה מתקיימת לרגל סרטו האחרון, באופן טבעי מובן כי רובנו מעוניינים דווקא לשוחח עם ברטולוצ'י על גוף העבודה הקאנוני שלו. לעתים, יש לנו סיבה רלוונטית לעשות זאת: למשל, העובדה שבמסגרת אותו פסטיבל התקיימה גם הקרנת בכורה לגרסה החדשה, המשוחזרת והארוכה במיוחד של "היו זמנים באמריקה" פרי עטו של שותפו משכבר הימים, סרג'יו ליאונה. אז מה דעתו על המנהג העכשווי הזה, להרכיב ולהקרין ורסיות אלטרנטיביות של יצירות קלאסיות כדי להציג במלואו את החזון השלם והמקורי של הבמאי, כולל כל מה שנחתך בזמנו בעריכה?

      "אני לא עוסק בפטישיזם של מה שצילמתי", הוא אומר, "אני גם לא ממש מתמצא בזה, ולא ממש זוכר. גם כשהציגו גרסאות ארוכות יותר של הסרטים שלי, זה היה בגלל שאנשים אחרים, שכפייתיים לנושא הזה, מצאו אותם, לא בגלל שאני טרחתי לעשות זאת. הנה, אספר דוגמה".

      בשמחה.

      "בתחילת שנות השבעים חזרנו עם 'הקונפורמיסט' מפסטיבל ברלין. התגובות היו מצוינות, אז מה אמרו באולפני פראמונט, שהפיצו אותו? 'בוא נחתוך חמש דקות'. נו, ניחא, אמרתי אוקיי. חשתי כל כך נוח עם הסרט, שלא הפריע לי לחפש ולמצוא סצינה שלא היתה הכרחית לחלוטין ולחתוך אותה. שנים אחר כך, חבר התקשר ואמר לי שמצאו במעבדה גרסה ארוכה בחמש דקות. עניתי לו: 'מה? איך זה יכול להיות', ואז נזכרתי שחתכתי אותן בזמנו, ואמרתי לו: 'נו, אז תחזיר אותן, נראה איך הסרט נראה איתן'. אבל שום דבר בסיפור הזה לא היה עקרוני לי במיוחד: לא זה שחתכתי את חמש הדקות ולא זה שהחזרתי אותן. אני חושב שמי שכפייתי כלפי השלמות של הסרט שלו נוהג בגאוותנות מוגזמת".

      הדו קרב האגדי ב"היו זמנים במערב"

      אם כבר מדברים על ליאונה: בזמנו, בתחילת דרכך, כתבת לו את התסריט של "היו זמנים במערב" מ-1968, מגדולי המערבונים אי פעם אם לא הגדול שבהם. איך נוצר הקשר ביניכם?

      "בסוף שנות השישים, ליאונה היה אחד הבמאים היחידים שאהבתי באיטליה. התקשיתי אז למצוא עבודה או לגייס כסף לפרויקטים שלי, וחלמתי לכתוב לו מערבון. ואז, יום אחד, הוא מתקשר אליי ומבקש להיפגש. באתי אליו, מרושש לגמרי, והוא אמר לי: 'היית אמש בהקרנת הבכורה של 'הטוב, הרע והמכוער', נכון? עניתי לו שאכן כך, והוא שאל למה באתי, אז הסברתי לו שהוא הבמאי שאני הכי מעריך באיטליה, ואז הוא שוב שאל למה".

      ומה ענית לו?

      "שאני אוהב אותו בגלל איך שהוא מצלם תחת של סוסים. 'למה הכוונה?', הוא שאל. הסברתי לו שזה פשוט: כל הבמאים תמיד היו מצלמים סוסים בדרך הכי קלה, מהצד, בפרופיל. רק הוא, וג'ון פורד, היו מזיזים את המצלמה כמו שצריך, ומצלמים את הסוס גם מאחורה, מראים מהזווית הזו את כל התפארת שלו. ואז הוא הסתכל עליי ואמר: 'אתה תכתוב את הסרט הבא שלי'".

      אתה נוהג לצפות מחדש בקלאסיקות שכתבת או ביימת?

      "אני לא אוהב לעשות את זה. קשה לי לראות אנשים רואים את מה שיצרתי. זה מרגיש לי כאילו שהם מחללים אותו. איזה מין דבר זה הרי, שמה שיצא ממני בכזה כאב, לאחר כזה מאבק, עומד עכשיו מול כולם? הייתי הרי רוצה לשמור אותו בתוכי, כסוד. זה קשה לי מדי, אבל לפעמים בכל זאת אני משתדל להיות בהקרנות של הסרטים. למשל, אתמול, הייתי בהצגת הבכורה של 'את ואני'. סיקרן אותי לדעת איך הקהל מגיב לו, ואפשר לדעת את זה מיד. מרגישים את זה בנשימות של הצופים".

      אתה חושב שלאנשים אכפת היום מקולנוע כמו שלך היה אכפת ממנו בשנות השישים, כפי שהנצחת כה יפה ב"החולמים"?.

      "לא, הקולנוע כבר לא כל כך חשוב לאנשים, אבל מה כן חשוב? שום דבר לא חשוב כמו שהיה בשנות השישים, אפילו לא היחסים שלנו עם האנשים שמסביבנו. במקרה של תרבות הקולנוע זה מורגש באופן מובהק, כי הקולנוע רגיש במיוחד לשינויים חברתיים, ותמיד משקף את הקונטקסט של המציאות. אז לא, הקולנוע זה לא מה שהיה פעם, אבל זה לא נורא, כי זו המהות של הקולנוע. הוא תמיד היה ותמיד יהיה גוף בתנועה, שחווה שינויים דרסטיים, ממציא את עצמו מחדש שוב ושוב".

      הסרט שפתר לו לעד כל בעיה כלכלית: "הטנגו האחרון בפריז"

      ישתנה כמה שישתנה, דבר אחד בטוח והוא שכבר נרשמת בדפי הזהב של האמנות הזו. הדבר הונצח רשמית בשנים האחרונות עת קיבלת שלל פרסי מפעל חיים, כולל בשנה שעברה כאן בקאן. איך הרגשת נוכח העיטורים הללו?

      "אלה פרסי מפעל חיים, לא פרסים אמיתיים! אני רוצה פרסים אמיתיים! אני רוצה שהסרטים החדשים שלי ישתתפו בתחרויות, ואני רוצה שהם ינצחו!".

      אתה כבר עובד על סרטים נוספים, שיאפשרו לך להגשים את השאיפה הזו?

      "כן. אני יודע שייקח זמן עד הסרט הבא, ועוד יותר זמן עד הסרט שלאחר מכן. אני מניח שאת הסרט הבא שלי אעשה בגיל 80, ואת הסרט הבא אחריו בגיל 90, אבל זה לא נורא, יש בימינו אנשים מבוגרים יותר שממשיכים לביים: אלן רנה, למשל. יש לי עוד הרבה רעיונות במגירה ואני מתכוון ליישם אותם".

      לאור המצב הכלכלי בימינו, אתה נתקל בקשיים לגייס כסף לפרויקטים? היה לך קשה להרים את ההפקה של הסרט הזה?

      "ברגע שאתה עושה להיט כמו 'הטנגו האחרון בפריז', אתה לא צריך לדאוג לכסף עד יומך האחרון".

      אתה עדיין מקבל עליו תמלוגים?

      "הו, הו, חביבי...ועוד איך, ועוד איך".

      מחכים לסרט של ברנרדו ברטולוצ'י? ספרו לנו בפייסבוק