שירי יום הזיכרון האלטרנטיביים

האלבום "חם על הירח" של ברי סחרוף כולל שני רפרנסים לצה"ל – אחד בשיר "77" עם השורה "הנה חייל בצבא ההגנה, רובה על הצוואר, גיטרה מתחת למיטה", ושני בשיר הזה שנכתב על ידי סחרוף ודן תורן. לא מסובך להבין שהשיר עוסק בחייל הלום קרב שהמראות שראה והמעשים שביצע, בין אם מהכרח ובין אם מתוך פקודה, רודפים אותו בכל שלב בחייו. שמשון מהשיר, ששמו ניתן לו בהשראת שמשון הגיבור מהתנ"ך, לא מת עם פלישתים, אלא נידון לגורל עגום עוד יותר: גורל כגיבור בעל כורחו שנפשו מתה בקרב אך הזיכרון ממה שעבר חי ופועם בו בעוצמה אכזרית שתלווה אותו עד ליומו האחרון.

"שיטבעו האניות, שיישרף הפחד. אולי ניפול אחורה לעולם. בלי כאב לב, בלי אשמה, בלי עבר. בלי לפחד, בלי חרטה, בלי מחר. למה זה מרגיש כל כך לבד?". הטקסט הזה, כשהוא יוצא מגרונה של דולורס וייס, מצליח לבטא (אולי אפילו יותר מידי טוב) את החרדה הקיומית של אדם לאחר שקורה לו הגרוע מכול, ומישהו נלקח ממנו. התחושה הזאת שכלום לא משנה, כלום לא חשוב, החיים משחקים בנו שש בש ואנחנו אמורים להבין איך לעזאזל משחקים במשחק הלא הוגן הזה.

שיר על אחווה גברית שמושר על ידי שני אחים, כגרסת מחווה לשיר המקורי של להקת אלגנט. העניין בימי זיכרון, בין אם מישהו קרוב אליך נפל בקרב ובין אם לאו, זה שהם נוטים להכניס את הישראלי הממוצע לתהיות על מה זה טוב, מה זה רע, ולמה בכלל אנחנו עדיין צריכים להמשיך להתעסק בשאלה הזאת. מתי נגיע לקו הסיום של המלחמה הזאת? האם כשנמות נפגוש את האהובים שלנו? האם הם רואים אותנו עכשיו ויודעים שחושבים עליהם? "ולפעמים יורד ערפל ושנינו שקטים. כבישים מתפתלים מן הדרך סטינו, אך במסע לעולם לא טועים. מנסים להגיע אל קו הרקיע, מנסים להגיע אל קו הרקיע. שם הראש אפשר לו, לעזוב את הגוף, הפגיע".

נגן הקונטרה באס והמלחין המוכשר אלי מגן, אמנם מוכר יותר מהקלאסיקות שיצר עוד בימיו כחבר בהרכבים כיף התקווה הטובה ואחרית הימים, אבל גם השיר הזה ראוי לעמוד בשורה אחת עם יצירותיו הקאלטיות. בשנת 2006 הוציא מגן את האלבום "סימנים", אשר כלל שירים של המשורר מירון ח. איזקסון. את הלחן לשיר "לזכור" תרמה ורד קלפטר, וכבר מנקישות הבאס הראשונות השיר הזה תופס אותך עמוק עמוק בקרביים ומגיע לשיא כשמגן שר "אבל מדוע בכלל לזכור, איש כמוני, מפחד. מפחד בזהירות, קורע נכון". מגן שר ברוגע ובעדינות, ועדיין - החלק הזה היה נשמע כמו יללה כואבת ודוקרת גם אם היה מושר בשפת הסימנים.

אולי השיר היפה ביותר של קוב שלקוח מתוך אלבומו הנהדר "סיום מפואר בלחיצת כפתור". השיר הזה כנראה נכתב במקור על פרידה מבחורה אבל הטקסט בהקשר של יום זיכרון נטען במשמעות חדשה ומרגשת לא פחות. "כנראה שלא נבכה בסוף הסרט, כנראה כל זה שווה רק זיכרון, כנראה שהיא לא יכולה אחרת, רק בדמיון". וזה נכון - רק בדמיון, רק שם אנו פוגשים את כל מי שאנחנו הכי מתגעגעים אליו בעולם ויישאר לנצח בגיל צבא, לבוש במדים אותם שלבש גם כשיצא מהבית וגם כשעזב את העולם הזה בעת שמילא תפקיד.

יש אנשים שממשיכים לשמור את שמו של אהובם בזיכרון של הנייד, יש כאלה שלא נוגעים בחדר שלו ומשאירים אותו בדיוק כפי שהוא בפעם האחרונה שעזב אותו, יש כאלה שלא מפנים את הארון ויש כאלה ששומעים שירי כיסופים כדי להוציא את המחנק בגרון כמו גייזר רותח מבטן האדמה. אהובי, אל תאחר מידי אלי. בבקשה. זה עניין של חיים ומוות. קרולינה מבקשת שלא יאחר אבל זה נשמע כאילו היא כבר יודעת שהוא בכלל לא מתכוון להגיע. "מבטך שלו כמו תמונה ישנה. שקט ואומר אין סוף אהבה. הלוואי ותביא מהשקט איתך".

חבל שג'יימי אקס אקס אינו צבר, כך לפחות כבר היה מוציא בארץ אלבום מיוחד שמוקדש אך ורק לשירים מורבידיים, הז'אנר שהוא כל כך מצטיין בו. למזלנו, גם האלבום שלו עם הרכב הבית שלו מצליח לנפק כמה שירים שמדברים על חוסר היכולת לסבול את הכאב שבחסרונו של מישהו אהוב. מה עושים שאכפת לך יותר מידי? מתחילים להבין שאי אפשר לשחרר מהכאב אלא רק ללמוד לחיות לצדו ולקוות שהוא לא יבעט בך יותר מידי.

שלומי ברכה כתב כאן טקסט ולחן שמתנודדים בשלמות של קולו של יובל בנאי, כמו ברושים עצובים בבתי קברות. השיר הזה לקוח מתוך אלבום הבכורה הקלאסי של משינה ותרועת החצוצרה החלושה במהלכו אפילו מעניקה לו הזה גוון "פסקולי" שמתאים לסרט על ייאוש, על מלחמה של אדם קטן במערכת שגדולה יותר לא רק ממנו, אלא גם מכל המערכה בה הוא משתתף. "חברתו לשעבר הבטיחה לעזור, כששב הביתה מן הספר, כבר לא היה גיבור, היא נעלמה לו, מן האופק מן הגבול, נשאר רק הצלצול, כואב וגם צלול". כפי שסיפרו חברי ההרכב, השיר נכתב בהשראת סיפורו של חייל שהכירו במהלך שירותם הצבאי, שעור התוף שלו נפגע בעקבות פגז שחלף ליד אזנו.

אחד הלהיטים הכי זכורים מתוך סרט המופת "בלוז לחופש הגדול", לצד נעימת הפתיחה שלו שמככבת תדיר בפרומואים של שידורי הטלוויזיה ליום הזיכרון ולצד שיר נוסף מתוכו, "טוב למות בעד ארצנו". "לא רוצים" מצליח לשמור על החיוניות והחיו?ת (כמה אירוני) כבר למעלה מרבע מאה בגלל טקסט מכונן שמצליח להישמע כאילו באמת נכתב על ידי תלמידי תיכון בפרץ של מחשבות, ועם זאת לוכד את ההוויה הישראלית שלהם ואת של כולנו במקום הזה שמעניק נשק לילדים בני 18 ומאחל להם בהצלחה.

גם לכם יש הצעות לשירי זיכרון אלטרנטיביים? ספרו לנו עליהן בפייסבוק