"שרים בכיכר": האבל הלאומי הוא טקס ישראלי קדוש

הטקס המרכזי של יום הזיכרון בכיכר רבין היה מהוקצע, נקי, חף מפאתוס וטעויות וכל כך פוצע – אולי בגלל שהזיכרון כאן הוא לא של עבר רחוק, אלא של הווה מתמשך ונורא

לילך וולך
15/04/2013
צילום מסך

הדבר שאנחנו עושים טוב יותר מכל, הוא להתאבל. רק כמה רגעים מתוך הטקס המהוקצע, המאופק והיפה "שרים בכיכר", מספיקים כדי להבין שהעלינו את האבל הלאומי לדרגה של אמנות. אין שום מקום, ביומיום הישראלי, ואפילו במועדים מיוחדים, שבו ניכרת עלינו יותר אותה רקמה אנושית אחת. המתחים, חילוקי הדיעות, האלימות, הזעם – כולם מושעים ליום אחד שבו מדברים בחצי טון אחד פחות רם. לפתע אותו גורל משותף מרכך במשהו את ההבדלים.

וזה לא משנה מה הצבעת בבחירות האחרונות, לא משנה העדה שלך, המקצוע שלך, העיר שלך, חשבון הבנק שלך. מול האבל, כמו מול המוות, כולם שווים. ובין אם זה קרוב יותר, או קרוב פחות – אם גדלת בישראל, אתה מכיר מישהו שמצא את מותו בנסיבות שקשורות לצבא; אם נשארת לחיות בישראל, זה גם העסק שלך; ואם אתה מביא ילדים לעולם בישראל – זו תהיה גם החרדה שלך.

עוד בוואלה!

השינוי מתחיל בהם: איך מלמדים ילדים להתחיל למחזר?

בשיתוף תמיר
לא משנה למי הצבעת. רון חולדאי, מתוך "שרים בכיכר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

האבל הלאומי, הוא כבר מדינה משל עצמו – יש לו ההמנונים שלו, המחוות שלו, הטקסטים הלאומיים שלו והדוברים שלו. האבל הלאומי הישראלי הוא המקום הקדוש האחרון, קדוש יותר מירושלים, קדוש יותר מכל כותל שעל אבניו נשפך דם חיילים. האבל הלאומי הוא הותיקן הישראלי, והוא זה שמגדיר לא מעט מהמדינה שנבנתה סביבו, ממש מיום היוולדה. שלא לומר, המדינה שנהרתה סביב האבל על משחרריה ולוחמיה.

בגלל כל אלו, "שרים בכיכר" היא שיאה של התרבות הישראלית – השירים היפים ביותר, המילים הפוצעות ביותר, הלחנים האפקטיביים ביותר. עם השנים, נוקה הפאתוס מהטקס, זה שהפריע למי שזעם על מות אהוביו, לקבל את החיבוק האוהב-חונק. ואמש קיבלנו את "שרים בכיכר" במלוא הדרו – אצילי, מאופק, חף מטעויות. סרטונים קצרצרים, מופקים היטב; שירים בביצועים מושלמים; אפילו חסרונו של יאיר לפיד המנחה שהפך מהשנה שעברה ליאיר לפיד השר, לא הורגש ממש, וליאור אשכנזי החליק למקומו בקלות. כל התנועות מסונכרנות, טקס מושלם.

החליק לתפקיד בקלות. ליאור אשכנזי, מתוך "שרים בכיכר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

זהו לא טקסט מתריס, לפוליטיקה אין מקום באיזור שבו משפחות ואהובים יכאבו לנצח את כאב הרפאים של האיבר שנקטע מהם. העניין המפחיד בטקסי יום הזיכרון הישראליים, ב"שרים בכיכר", ובכל אלו האחרים, זה שבדרך כלל טקסי זיכרון נערכים כדי שלא ישכח אירוע היסטורי כלשהו. ואנחנו, אנחנו התרגלנו לציין מדי שנה - ביעילות שלא תיאמן, במיטב תוצרי התרבות, במילים הכי יפות – הווה מתמשך שאנחנו לא מצליחים לעצור מלדמם. זוכרים את ההווה בעודו קורה, מתאבלים על העתיד לבוא. כמה כואב וקרוב היה יום הזיכרון הזה, כמה כואב וקרוב יהיה זה שיבוא בשנה הבאה.

מה חשבתם על הטקס? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully