קאנטרי מיסטי עם נשמה ענקית
לא רבים המקרים שבהם אלבום נופל עליך ככה פתאום משום מקום וכובש אותך מהצליל הראשון. כך ש"Haw" של היס גולדן מסנג'ר, הרכב שמתברר שדיוויד בואי כבר קרא למוזיקה שלו "קאנטרי מיסטי", הוא הפתעה נדירה. אם אני מנסה לשים את האצבע על למה הוא כל כך עובד, הרי שזה בגלל שהוא ספוג באיזושהי אווירה נוסטלגית חזקה שבכוחה לנטרל רעשי רקע ולהיות כמעט מדיטטיבית. כמובן שהנוסטלגיה של אם.סי טיילור, האיש מאחורי ההרכב, היא לא הנוסטלגיה שלי, אבל "Haw" הוא אלבום אוניברסלי שיעבוד בכל זמן ובכל מקום. הקול המאד מיוחד שלו, שמזכיר את הקולות הגדולים של שנות ה-70, הטקסטים שגם ספוגים באהבת אדם וגם עוסקים בצורה נבונה בשאלות של אמונה ורוחניות, וכמובן שהמוזיקה עצמה, הופכים את טיילור לחיזוק משמעותי בעבור התנועה המוזיקלית המנצחת של העשור האחרון, הפולק-רוק, או האינדי-פולק. הוא עצמו משחק במגרש גדול יותר שכולל גם קאנטרי ואמריקנה, מה שרק מוסיף לאטרקטיביות שלו. טיילור שיחק אותה. קשה שלא להתאהב באלבום הזה, על הנשמה הענקית שלו.
Iron and Wine - Joy / Grace for Saints and Ramblers
אלבום יפה של סם בים, AKA איירון אנד וויין, הוא לא הפתעה משום סוג. זה נכון שהשירים הראשונים שיצאו מתוך החמישי שלו, "Ghost on Ghost", עוררו חשש קל שבים גילה את הג'אז, אבל אפשר להניח את כלי הנשק. הוא אמנם הולך כאן על עיבודים יותר מורכבים, קולות ליווי ופלוגה של כלי מיתר, אבל עדיין שומר על האינטימיות החמימה המפורסמת שלו, וכמו שכבר ציינתי בעבר, כותב את הפסקולים המושלמים לסרטים שקמרון קרואו עוד לא ביים. כמו "Haw", גם "Ghost on Ghost" הוא אלבום מסע אמריקאי, וגם אם העתיד הקרוב ו/או הרחוק לא צופן מסע כזה בכבישי היבשת, בים מאפשר לחלום. הנה הקליפ החדש והיפהפה של "Joy" ועוד מנה מהאלבום.
Iron and Wine "Joy" from Hayley Morris on Vimeo.
The National Demons / Don't Swallow the Cap
אם סם בים הוא הפרטנר המושלם לקמרון קרואו, הרי שהנשיונל היו יכולים להיות הכפפה על היד של "מד מן". לפעמים נדמה שמאט ברנינגר כותב את גרסת הרוקנ'רול לחיבוטי הנפש של דון דרייפר. שני קטעים מהאלבום החדש שלהם, "Trouble Will Find Me", שחררו הנשיונל, ואם האלבום כולו, שייצא ב-21 במאי, ישמור על הרמה הזאת, הרי שמשהו מאד גדול יצטרך לקרות כדי שברנינגר ושות' לא ינעלו מראש את המקום הראשון ברשימות הסיכום של 2013.
Moby & Mark Lanegan The Lonely Night
והנה שיתוף פעולה שהוא גם מפתיע וגם לא. בסינגל מיוחד לכבוד יום חנויות התקליטים, מארק לאנגן ממשיך לאתגר את הטבע עם קול שרק הולך ונהיה אלוהי יותר, ועוטף אותו הפעם בצלילים של מובי. שיר שבא לך ללבוש בתור סוודר.
Queens of the Stone Age - My God Is The Sun
אז איך השיר החדש מתוך האלבום הראשון של ק.א.ד.ס.א מזה שש שנים? נחמד, כבד, וזהו. יד על הלב, רחוק מהאפקט של השירים החדשים של הנשיונל בכל הקשור להרמת הציפיות לקראת האלבום. "...Like Clockwork" ייצא ביוני, נחכה ונראה. בכל זאת, ג'וש הום.
Deerhunter Monomania
האם ברדפורד קוקס בדרך להיות מרילין מנסון? כנראה שלא, אבל בהופעה של דירהאנטר אצל ג'ימי פאלון במסגרת הקידום של האלבום החדש של ההרכב, "Monomania", שייצא בתחילת מאי, האיש הכי רזה ברוק שם פאה שחורה וחבש את אצבעותיו. השם של הדמות שהוא נכנס אליה לדבריו: "קוני לאנגפין". ואחרי השואו, השיר עצמו סביר. בהצלחה.
Palma Violets We Found Love
כמה מחבריי הטובים נשבעים בפלמה ויולטס, טעם החודש באנגליה. אני פחות מתלהב, הלהקה הזאת מרגישה לי כמו להקת מחווה לכל מיני להקות מחווה אנגליות אחרות, אבל אני יכול להבין למה הם מקבלים אהבה. הנה קליפ לשיר נאה מתוך הבכורה המעוטרת של הלונדונים, "180".
Baby Strange Pure Evil
לעומת זאת, אני ממש מחבב את הסקוטים החדשים האלה, שמחממים עכשיו את פלמה ויולטס. זה סינגל הבכורה שלהם, ובגדול הם יורדים לגליצ' ישר לקרסוליים המרקדות של אומת הדאנס בכלל, ושל חובבי סמי האהבה בפרט.
Night Beds Dancing on my Own
"Dancing on my Own" של רובין הוא אחד משירי הפופ הגדולים של שנות האלפיים. נייט בדז הם להקת קאנטרי-רוק חמודה מנאשוויל. הם עשו קאבר שגם לו אפשר לקרוא חמוד וגורם לך לחזור לשמוע את המקור בריפיט.
ד"ש מקואצ'לה
סוף השבוע האחרון עמד בסימן הקולות והמראות מקליפורניה, שם התקיים הפסטיבל בעל הליינאפ קורע הלב, קואצ'לה. מי שרצה הוזמן להידבק לעמוד היוטיוב של האירוע, שהעביר את כולו בלייב, ומי שלא תמיד יוכל למצוא את ההופעות המלאות ושאר היילייטס ברשת. הנה הבחירה הצנועה שלי: ג'פנדרוידס, בלר ויה יה יה'ז. בסוף השבוע הקרוב כל העסק קורה שוב, עם אותן ההופעות וגם כמה חיזוקים.
בונוס
הופעה מלאה של קורט וייל, מכוכבי המדור שעבר, שחתום על אלבום חדש ויפהפה בשם "Wakin On A Pretty Daze".
פצצה מהעבר
25 שנים, חיים שלמים, חלפו מאז שיצא "Seventh Son of a Seventh Son", האלבום השביעי של איירון מיידן. עובדים איתי אנשים שעדיין לא נולדו אז. אני הייתי בן 14 ומקרית אונו של אותם ימים, ואני זוכר שמה שהלך חזק היה דווקא האלבום השלישי הלהקה, והראשון של ברוס דיקינסון כזמר, "The Number of the Beast". אבל איך אפשר לשכוח את "Can I Play with Madness"? איירון מיידן אף פעם לא היתה פייבוריטית שלי, אבל תמיד איכשהו היתה שם ברקע. מעניין מה אדי עושה היום.