בר רפאלי היא "הישראלי החדש"

ברור כבר שהישראלי עם כובע הטמבל, יענקל'ה, צביק או גוגו, הוא לא מי שמייצג את הישראליות הנוכחית. לא ברור שאפשר בכלל לדבר על "הישראלי" כמושג בר קיימא, הישראלי כגרגר החול האחד שמייצג בתוכו את החוף השלם שהוא ישראל. בעצם לישראליות כבר מזמן אין נאראטיב אחד, מוסכם וברור, והיא הרבה יותר מפולגת מאחידה. אולי זו הישראליות החדשה – בעלת הסתירות, המפקפקת, זו שנמצאת רגל אחת בחוץ, רגל אחת בפנים. אולי בעצם הישראלי החדש הוא בר רפאלי.

במידה רבה, אם תרצו ואם לא, הפנים של בר רפאלי הן אלו שמייצגות את ישראל מחוץ לישראל. היו עוד כמה כאלו בעבר – רינה מור, אסתר רוט שחמורוב, עופרה חזה, גם עומרי כספי. אף אחד מהם לא עורר רגשות מעורבים כל כך בקרב הישראלים, אולי זה מפני שכל תגובה או הצהרה שלהם עברה סינונים רבים הרבה יותר, ובחלק מהמקרים מפני שהרשתות החברתיות עוד לא היו קיימות, והאינטרנט לא זימן לכל כך הרבה אנונימיים את האפשרות לשפוך את זעמם. אולי גם מפני שרוב אלו שהיו מייצגי הישראליות, עשו זאת מתוך הזדהות שלמה – לפחות כלפי חוץ – עם הזהות של המדינה.

בר רפאלי היא הישראלי החדש, מפני שהיא יותר עסוקה בזהות שלה מאשר בזהות של המדינה – כמו כולנו בעצם; כמו כל מי שלא מוכן להזדהות באופן אוטומטי עם הרוב, כמו כל מי שמאמין שאינדיבידואל זו לא מילה גסה. כזכור, רפאלי ניהלה מערכת יחסים ארוכה ומתוקשרת עם ליאונרדו די קפריו – שחקן שמן הסתם לא כתוב לו בתעודת הזהות "יהודי" בסעיף הלאום. יחד עם ההתרגשות על הישראלית ש"עשתה את זה", היו כמובן מי שהתייחסו אליה כאל מתבוללת שמסכנת במו רחמה את קיום העם היהודי.

חוץ מאותו רומן, בזמן מבצע עמוד ענן, צייצה בטוויטר שלה "מתפללת לשלומם של אזרחים בשני הצדדים וליום שבו נוכל לחיות בשלום והרמוניה"; ביום השואה ציינה שהיא נכדה לניצולי שואה, ויהודיה גאה; ורק אתמול ביום הזיכרון, בחרה להעלות בחשבון האינסטגרם שלה, תמונה שמציינת את מספר הנופלים הישראלים. במקביל – כמו שאף פעם, לא ישכחו הטוקבקיסטים, בחרה רפאלי שלא להתגייס לצה"ל. כל אלו כמובן לא בהכרח עמדות סותרות, רק מורכבות, ומורכבות עוד הרבה יותר כאשר כל מילה שלך גוררת התייחסות של אלפים.

הישראלי החדש משלם מחיר. גם הישראלי הישן, אבל זה כבר עניין אחר. הישראלי החדש לפעמים חי בניו יורק סיטי, אבל חולם על פלורנטין. יודע שבשביל להצליח, להצליח בגדול, הוא יצטרך לעשות את זה מחוץ לישראל. כשהוא מסתכל מבחוץ, הוא מבין עד כמה ישראל פצפונת, והוא מתגעגע אליה ולשטויות שלה, כמו שמתגעגעים בחיבה לבן שנתיים עקשן שעדיין חושב שהוא מרכז העולם.

גם כשהישראלי החדש לא עוזב לברלין, או ניו יורק, או מחפש את עצמו שלא על מנת למצוא – הוא חי עם סתירות פנימיות ועם הקושי ליישב את הכל בשלום. לחלק מהדברים הוא שייך, ומאחרים הוא מתנער; הוא רוצה שיהיה כאן טוב יותר, אבל לא תמיד בטוח אם זה לא על חשבונו. נמאס לו מלהיאבק, אבל הוא עדיין לא מוכן להרים ידיים. שלא כמו לדמות הצבר, הציוני היפה והנחוש, לישראלי החדש אין מניפסטים שיגדירו לו מיהו כשהוא לא בטוח, והאחריות לכך היא לגמרי שלו.

בר רפאלי היא הפנים שלנו בעולם - אנחנו דורשים ממנה להיות כזו, מרגישים בעלי זכות על ההצלחה שלה באופן לא מוצדק, ומשחקים ב"אוהב- לא אוהב" לפי מידת הייצוג שלה אותנו. ולמרות ההתנגדות האוטומטית שאמירה כזו גוררת – יכול להיות שהיא גם הפנים שלנו בישראל – שילוב של ייצוגים והזדהויות שונות, זהות של אינדיבידואלים שמסרבים להכפיף את עצמם לעמדה אחת חד ערכית. שלא רואים את כל הקיום של ישראליות במושגים של שחור ולבן. שמכילים גם אהבה וגם ביקורת, גם שייכות וגם נפרדות. יכול להיות שמה שמייצג אותנו, הוא דווקא ההכרה בזה שלרוב אין "אותנו", יש מקבץ של הרבה מאוד "אני" שהסכימו לנסות ולהסתדר יחד, בתקווה שלכולם יהיה בסוף טוב יותר.

האם אתם מסכימים שבר רפאלי היא הישראלי החדש? ספרו לנו בפייסבוק