אמני אינדי - יש בכלל דבר כזה? ואם כן, למה זה טוב? הדיון על אמנות עצמאית בתחום המוזיקה כבר נראה ארכאי בימינו, אך בתקופה האחרונה נראה כי הדיון מוסט אל עבר תחום אחר שעלה על הפרינציפ: הטלוויזיה. היכולת של יוצרים לייצר תכנים באופן עצמאי (דרך הרשת או באמצעים אחרים), שהמוצלחים מביניהם מתפשטים מהר יותר מריהאנה באינסטגרם, שינתה את כללי המשחק. כך הם הופכים למגפה המפוקסלת שההכשר הסופי ניתן לה כשהיא משודרת בערוץ טלוויזיוני מסחרי ופורצת את תקרת הזכוכית של הצפה בבלוגים או בפיד הפייסבוק.
במהלך השנה האחרונה, הכרזת העצמאות של יוצרי הטלוויזיה שצמחו מלמטה הפכה ברורה מאי פעם. יוצרים כמו וניה היימן, רועי כפרי, נתן שוטנפלס, אבי הזמר ואחרים לא רק מקבלים כסף עבור עבודתם, אלא מקבלים כסף בתנאי שעבודתם תישאר כמה שיותר נאמנה למקור שהעלה אותם לגדולה. היימן וכפרי עומדים מאחורי סרטוני "בקיצור" במסגרת העונה הנוכחית של "ארץ נהדרת", אבי הזמר (בגילומו של אבי דנגור) קיבל תכנית בערוץ 24 והם לא הדוגמאות היחידות מהשנים האחרונות (גם רד בנד, למשל, התחילו כמופע רחוב בנחלת בנימין). כפרי גם יצר סרטון מוצלח עבור משרד הבריאות ושותפו למערכוני "ניצה ולחם", ניב מג'ר, משתתף גם הוא בפרויקטים נוספים בהם הוא והיימן מעורבים, בין היתר הפרסומת ל"מיי צ'ק" והפרסומת האחרונה לבירה מכבי שיצאה תחת ידיו של משרד הקונספטים אלנבי. המפיק המוזיקלי קותימן, שזכה לתשומת לב עולמית עם סרטוני Throu-you, הוא דוגמה נוספת: לאחרונה עשה סרטונים בהזמנה לפסטיבל הזמר ולפסטיבל יהדות בקרקוב. גם נמרוד קמר, הישראלי שנוהג למתוח אנשים בחו"ל משדר כעת את סרטוניו הקורעים דרך ערוץ מגזין התרבות הנחשב Vice, שהתלהב מהיכולת שלו להוציא מסלבס תגובות מפגרות ומדהימות בו בזמן.
כל היוצרים שהוזכרו הגיעו לערוץ מסחרי בדרך שפעם נשמעה דמיונית, והיום הפכה לעניין נפוץ שגם היוצרים וגם המפיקים מרוויחים ממנו. האינפלציה של כשרונות שעלו לגדולה מתוך קידום עצמי עם הייפ אינטרנטי, מעלה את השאלה האם הגולם קם על יוצרו, כלומר, האם היוצרים החדשים הם השלב הבא בעשייה טלוויזיונית בעידן הנוכחי. מצד שני, האם יכול בכלל להיווצר תחליף למערכת המסודרת, כלומר למפיקים הגדולים ששמים את הכסף, או שמא ערוצים מסחריים תמיד יישארו הדרך הכמעט יחידה לעלות לליגה של הגדולים? אם פעם יוצרים היו צריכים לכתת רגליהם בין מפיק אחד למשנהו ולהתחנן על חייה של ההצעה לסדרה אותה הגו, נראה כי כעת היוצרות התהפכו ואלו הם המפיקים שתרים אחר הכישרון הבא שהגיח ממצולות הבלוגספירה.
"בניגוד למה שאפשר לחשוב על מהלך כזה, 'ארץ נהדרת' היו די מדהימים בכל התהליך, מולי שגב סומך על וניה ונתן יד די חופשית", אומר נתן שוטנפלס, שותפו לעשייה של היימן שהחל לעבוד עימו עוד כשהיימן יצר את "חיי מדף" וסרטון "בקיצור" הראשון שמשכו לעברו תשומת לב גדולה. בנוסף הם יצרו יחד קליפים לעדי אולמנסקי, אסף אבידן ו-3421. היום הם עושים את "בקיצור" בלב הפריים טיים".
"היה נחמד לעבוד עם אנשים כאלה, שממש מבינים בקומדיה", הוא אומר. "זה תהליך מאוד מפרה, תהליך שלא יכולנו לעשות ברמה כזאת בלי תקציב של טלוויזיה. יש סדרות אינטרנט בודדות שמצליחות, כמו למשל 'משיח' שעלתה לאחרונה. בודדות עוד יותר הן הסדרות שאפשר להגיע בהן לרמה שהגענו אליה ב'בקיצור'. אין מה לעשות, צריך כסף כדי לעשות דברים טובים. במקביל אנו ממשיכים לעשות את הדברים שלנו, כמו הפרסומות לבירה שפירא שנעשות בתקציב אפסי בזכות העובדה שוניה יכול גם לצלם וגם לערוך".
אבל האם כשרונו של היימן מספיק בכדי לרצות את הלקוח? האם גופים גדולים כמו קשת או מכבי מסתפקים בכך שיש להיימן עדת מעריצי פייסבוק שמסתכמת בכמה אלפים, שהם ציבור זניח עבור מותג שרוצה לפנות לכל המדינה או שבמערכת היחסים עם הלקוח החדש המוצר משתנה? "הדינמיקות הן מורכבות", מודה שוטנפלס, "אבל לנו, כאנשים שיוצרים באינטרנט, יש פתאום הזדמנות לעשות פרסומת עם אייזיאה מוסטפה, שהוא אבן דרך בפרסום האינטרנטי (מוסטפה, המככב בפרסומת החדשה לבירה מכבי, מוכר ממסע הפרסום של אולד ספייס נ.ה). מן הסתם יש דיון עם הלקוח, יש דינמיקות מסורתיות של עולם הפרסום וגם לקוח כמו מכבי יכול לתת הרבה ביקורת - והם נתנו - אבל הפרסומת מבחינת הומור היא לא סטנדרטית והיא מיועדת רק לאינטרנט. אפשר להגיד שהמותג קצת צוחק על עצמו ולוקח את עצמו בקלות. בכל מקרה אנחנו נוטים לבחור דברים שמעניינים אותנו. לא נראה לי שהפרסומת הבאה שנעשה תהיה לבנק. אנחנו עושים דברים שמדליקים את הדמיון, למשל פרומו ללילה לבן של עיריית תל אביב שאנו מכינים עכשיו. לקוח כמו עיריית תל אביבי זה לקוח שאין לנו תחושת דחייה ראשונית ממנו. הם נותנים לנו לעשות משהו יפה ואת הכסף לעשות את זה, וזה כיף. לא היינו יכולים לעשות את זה לבד וזו ממש לא פרסומת בשום מובן מקובל".
ובכל זאת, עד כמה יוצר יכול שהיה עצמאי במקור יכול לשמור על כוונותיו הטהורות כשהוא מביים פרסומת? "כולם אומרים בהתחלה שהעשייה שלך בטלוויזיה לא תהיה קיצונית כמו העשייה שלך באינטרנט. זה לא ממש ככה", אומר כפרי, שיצר, כאמור, פרסומת עבור לפ"מ שגרמה למין בטוח להיראות כמו הדבר הכי טוב שיכול לקרות לכם בחיים, פרסומת לפפסי, וכן את "בקיצור". לפני כן היה ידוע בהומור הפרוע, שאיפיין אותו ואת מג'ר כעורכי וידאו באתר פליקס. "נכון, התכנים שלנו היו יכולים להיות קיצוניים יותר, אבל בפרסום יש את הגבולות ויודעים לעבוד עם זה. הפרסומת לפפסי זו דוגמה טובה לחופש מוחלט מהבחינה הזאת. השמעתי לוניה את המוזיקה שלי והוא רצה לשלב את זה בפרסומת, וככה זה קרה". באשר לחששות כי הלקוח יפר את כל ההתחייבויות שלו אומר כפרי כי "אני בכלל לא מגיע למצבים האלה. אני קודם כל בודק אם הלקוח סבבה, אם זה בנאדם שאני יכול לעבוד איתו בסגנון שלי. אם לא, אני מיד יורד מזה. על כל פרסומת שעשינו ביטלנו המון".
היימן מסכים עם דבריו של כפרי. "תמיד צריך לאשר ותמיד צריך לראות מה אנחנו עושים כדי לוודא שאנחנו לא מתפרעים. אנחנו מנסים טיפה להגזים וזה משהו שהוא גבולי. תמיד יש את ההתלבטויות האלה ואת חילוקי הדעות עם הלקוחות שהרבה פעמים רוצים ללכת על בטוח", הוא מסביר. "אבל המילה האחרונה היא שהם סמכו עלינו ונתנו לנו את החופש. אף מנהל מותג לא פשוט זורק לידיים שלנו את המותג שלו, כי בגדול אנחנו לא באמת אנשי פרסום. אני מפרסם פרסומת יותר משאני מפרסם מוצר".
"מה שאנחנו עושים מלבד 'בקיצור', אנחנו עושים בלי קשר", הוא אומר. "רצינו לעשות הרבה מעבר, ובגלל שנכנסנו לתוך 'ארץ' יכולנו לעשות את זה. עשינו 13 פרקים שזה מצד ראשון מעט אבל מצד שני יש להם רק 13 פרקים בעונה וזו תכנית נורא יקרה". כפרי מציין כי "זה אותם לוקיישנים כמו בסדרה רגילה וזה יקר. זה הון והמון עבודה. אני לא חושב שהיינו עושים את זה בלי 'ארץ'". ומה עם הקיצוניות? האם היא הלכה לבלי שוב וטיפחה את גינוני הפריים טיים? "בקרוב יוצא מערכן חדש של 'ניצה ולחם' עם וניה", מתריע כפרי. "אנחנו קיצוניים שם ואני לא נוטש את זה אף פעם. סוף סוף נעבוד עם וניה שזה מישהו שיודע להחזיק מצלמה".
אבל ישנן גם דוגמאות הפוכות, כמו יוצרי סדרת הרשת "משיח", אודי כגן, דנה פוליג ויובל נטר. השלושה פיתחו את הסדרה עבור גוף שידור ובסופו של דבר הפרויקט לא יצא לפועל. הם קיבלו "לא" מכל גורם אפשרי. "עברנו בין כל הגופים המשדרים והתגובות שלהם היו שינסו לכוון אותנו להיות יותר 'סברי מרנן' וכאלה. בסופו של דבר התשובה של כולם היתה לא", אומר כגן. לבסוף החליטו להעלות את הסדרה לרשת, והתוצאה: הצלחה גדולה שמזרימה לעברם שלל הצעות. "עכשיו אנחנו מקבלים הצעות שיכולתי רק לחלום עליהן, החל ממשחק וכתיבה ופשוט הכל, ועבר רק שבוע מאז שהעלינו את הפרק הראשון ליוטיוב. הדבר שהכי משמח אותי הוא שזה פשוט קרה - פשוט הלכנו וצילמנו, שלושה אנשים".
באשר לסנסציית הרשת שהפכו להיות הוא אומר ש"אני מתעלף מזה וגם דנה, אבל יובל, שהוא יותר שקול ורגוע, ראה בזה את הפוטנציאל והבין שזה טוב, ואמר שעבדנו על זה קשה אז זה צריך להצליח. כל ההצעות שקיבלנו מאז הפרק הראשון הן לא רלוונטיות. אני פשוט לא מעוניין להעביר את זה לשום ערוץ שהוא לא הערוץ שלנו ביוטיוב", הוא מבהיר. "זה מתאים שזה שם. רק התחלנו ויש לנו עוד כל כך הרבה. את הכסף יש לי מהדיי ג'וב שלי. אני מרגיש שמח להיות חלק מהדור הזה של וניה ורועי - כולנו הולכים ביחד לאנשהו. זה הדור הבא של הדבר הזה".
הדור הבא או לא, יש כאלה שלא מבינים על מה המהומה, הבמאי דורון צברי למשל. "גם בשנות ה-90 טמירה ירדני ראתה את צביקה הדר בקומדי סטור ואמרה 'בוא נעשה טלוויזיה'. שום דבר לא השתנה", הוא קובע. "אם היוצר חזק ומצליח, הוא הצליח לשמור על היצירה שלו. הדוגמה הכי טובה לזה היא אורסון וולס. הוא הגיע לסרט 'האזרח קיין' כבמאי בשנת 1941. הוא בא עם קבלות בגלל ההצלחה שלו בתיאטרון וברדיו. לקחו אותו, החתימו על חוזה ואחד הדברים שהוא קיבל בחוזה היתה זכות העריכה הסופית לסרט. וזה עוד לפני תקופת האולפנים הגדולה של הוליווד", אומר צברי. "נתנו לו את זה כי הוא היה וולס. וגם בתור הזהב של פריחת הקולנוע ההוליוודי, במאים כמו פרנסיס פורד קופולה למשל קיבלו את זכות העריכה הסופית. האולפנים שרצו אותם היו מוכנים לשלם את המחיר, והמחיר הוא לא רק כסף, הוא גם זכויות ושליטה אמנותית".
אותה גברת בשינוי אדרת? הטריילר של "האזרח קיין":
"הטכנולוגיה השתנתה אבל המהות היא אותה מהות", הוא ממשיך. "בסופו של דבר סרטים עושים עם כסף, אבל מישהו צריך לשים את הכסף הזה. פשנל מימן את 'חור בלבנה' - מישהו מימן את הסרט. בישראל של פעם היה ערוץ אחד ולא היו שום במות של יצירה טלוויזיונית. היום יש עוד במות ועוד ערוצים משדרים. בסוף, כשרוצים לכבוש את לב ההמונים, זה לא בא מהאינטרנט".
"פעם הצעירים היו אסי וגורי וכל אחד מצא לעצמו במה קטנה שיוכל לגדול בה. זה תהליך מאוד מאוד טבעי", אומר מולי שגב, העורך הראשי של 'ארץ נהדרת', שבפרק הבא והחגיגי שלה לכבוד יום העצמאות תתהדר במערכון בעל הקונספט החתרני 'בקיצור: עמדתי בצפירה'. "היום האמצעים יותר זמינים, אפשר לצלם מערכונים ברמה טכנית גבוהה יחסית ויש את הפלטפורמה הכי דמוקרטית בעולם להפיץ את זה, שזו כמובן הרשת. לפני עשר שנים, אנשים היו צריכים להקים מופע בימתי ולמשוך תשומת לב של אנשים בטלוויזיה. היום אני לא צריך לקום מהכסא כדי לראות את הדור הבא".
"אני תמיד עושה את החיפושים האלה", הוא אומר. "זאת העבודה שלי. גם לי מישהו נתן צ'אנס בגיל הזה, כשהקמנו את ערוץ ביפ. לצורך העניין, אנחנו השתוללנו בביפ ותאמיני לי שכל אחד מהמערכונים של וניה עלה יותר מפרק אחד של 'יחסים מסוכנים', ששם אני התחלתי. השוליים נמצאים כל פעם במקום אחר. פעם הם היו בערוץ 2, אחר כך בערוץ 300 בממיר ועכשיו הם בפייסבוק. הם תמיד שם. התפקיד של אנשים בעמדה שלי זה לזהות את המוכשרים שבהם ולהביא אותם, למקום בו הם יהיו נגישים להרבה יותר אנשים. ככה מה שהיה פעם שוליים, יהפוך למרכז. וכך התרבות נעה קדימה. תמיד סיפרו סיפורים ותמיד יהיה המקום שבו יספרו את הסיפורים האלה. אם זה יהיה ברשת או בטלוויזיה זה לא משנה. מי שיש לו משהו מעניין או חשוב להגיד - זאת הדרך".
מה דעתכם - התעשייה משתנה או רק האמצעים הטכנולוגיים? דברו על זה בפייסבוק