"אני לא רוצה להיות כוכב, אלא אבן על החוף" נאנח ג'יימס בלייק בשיר הנושא שפותח את אלבומו השני, "Overgrown", וגם אם הוא עוד רחוק מלהיות כוכב-על, ההצלחה הנוכחית שלו לחלוטין אינה מובנת מאליה. טהרני הבס האנגלופילים שהמליכו את בלייק הצעיר כבר בגיל 20 כגאון מוזיקלי על סמך כמה סינגלים מוקדמים יכולים לטעון עד מחר שהאיש ויתר על האינסטינקטים הניסיוניים שלו עבור בלדות פסנתר רגישות לקהל הרחב אלבום הבכורה של בלייק הוא עדיין יצירה לא פשוטה כלל לעיכול. כמו פסלי קרח חצי נמסים, רוב הקטעים באלבום ההוא נטו אל המופשט ורמזו רק לרגעים על צורות מוכרות יותר כנקודת מוצא. מה שבאמת מכר את האלבום הזה היה קול השירה הנוגע של בלייק ששימש כעוגן להתמקד בו עבור המאזין האגבי. הקטע היחיד שבו בלייק נתן לכלי הזה את מלוא הבמה הוא גם זה שקנה לו תהילת גלגלצ הקאבר ל"Limit To Your Love" של פייסט. גם שני האי.פים שהוציא אחריו רמזו שבלייק התחיל לאחסן את כובע המפיק האלקטרוני שלו בארון לתקופות ארוכות יותר ונותן לכותב השירים שבור הלב להוביל.
באופן שטחי, "Overgrown" אמור לספק איזו הקלה לאלה שהתאכזבו מכך שהנער אינו ממצה את הפוטנציאל זה אלבום אוזניות שבאמת מצדיק את התואר. כבר שנים שאין סיבה טובה באמת להמשיך לקשר את בלייק לדאבסטפ (שני הצדדים אשמים בכך בערך באותה מידה) אבל האיש עדיין יודע להשתמש בבס, גם אם הפעם הוא נוטה יותר לכיוון ה-R&B קהה החושים של "How To Dress Well". הצליל של האלבום מכוון ומלא יותר (לפחות יחסית לחללי הענק שבהם בלייק מיקם את השירים שלו בעבר) ולמרות שבלייק לא החליט פתאום לחזור לרחבות, שירים כמו "Voyeur" או "Life Round Here" מוכיחים שהוא לא שכח איך מזיזים קהל. ולמרות זאת, האלבום הוא צעד קדימה לבלייק ככותב שירים מסורתי יחסית. אם שיטת העבודה העיקרית שלו בעבר הביאה להתפתחות דרך חזרה על אותן פראזות בשינויים קלים ("The Wilhelm Scream" כדוגמה מייצגת), הפעם יש כאן שימוש רב יותר במבנה שכוח האל ההוא של בתים ופזמונים (כמו בסינגל המעולה "Retrograde") והתוצאה אפילו יותר מספקת.
"Overgrown" מלווה צעדי אהבה ראשונים ומהוססים. הפחד לחשוף את הקלפים מוקדם מידי ולהרשות לעצמו ליפול. "ואנחנו שוכבים, ליליים / משערים מה אנחנו מרגישים" הוא שר ב"I Am Sold" וב"Retrograde" הוא תוהה "האם זאת האפלה שלפני השחר?". אם ננסה להתעלם מהקטע המיותר - לא אסון הטבע שעשו ממנו אבל עדיין, מיותר - שבו מתארח RZA כדי למנות רפרנסים מתנשאים לתרבות בריטית על גבי ביט די משעמם (חייבים לגרום ל-RZA להתארח בהפקה של מיכאל כהן רק כדי לראות איזה חרוזים הוא מוצא לגמלים וחומוס), מתקבל אלבום מגובש לא פחות מהבכורה של בלייק גם אם מעט פחות אינטימי.
אפשר להניח שהגורמים שעוד מנסים להרוויח משהו ממכירות אלבומים עשו את המיטב כדי להצליח ללחוץ מבלייק עוד "Limit To Your Love", ומצד שני בטוח שבלייק הגיע לאלבום הזה עם כוונה ברורה לתקשר עם קהל גם ללא קאברים נוגים לפייסט וג'וני מיטשל. בסופו של דבר, כולם מנצחים. "Overgrown" קומוניקטיבי בהרבה מקודמו גם בלי להפוך את בלייק לגרסה המעט יותר אלקטרונית של אנתוני והג'ונסונס. בלייק מוותר בחוכמה על הניסיונות לעירפול לשם עירפול ומספק אוסף מוצק יותר של שירים עם משקל אמיתי. הוא מצהיר בפתיחת האלבום הזה שהוא מתכוון להישאר כאן גם אחרי שיחלוף ההייפ והוא מתכוון לזה. את האלבום השני שלו, ג'יימס בלייק פיסל באבן.
מה אתם חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק