בצירוף מקרים משעשע, יצאו השבוע לאקרנים שני סרטים ישראליים בבת אחת, ששניהם גם מתרחשים באותו לוקיישן אהוד על הקולנוע הישראלי לאורך השנים הקיבוץ. עם זאת, הסרטים נבדלים ביניהם גם בז'אנר וגם בכוונה. הדר פרידליך, יוצרת צעירה ומבטיחה, מספרת בעבודת הביכורים שלה "עמק תפארת", סיפור של דעיכה עצובה. לעומת זאת, יונתן פז, יוצר ותיק ואאוטסיידרי, יוצר ב"מחכים לסורקין" קומדיה נוסטלגית, השולחת מבט עורג אל שיא פריחתו של המפעל הקיבוצי בשנות החמישים. הסרט של פרידליך הוא קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית מושקעת, בעוד שסרטו של פז הוא הפקה עצמאית דלת תקציב. למרות הבדלים בטון ובתקציב, השורה התחתונה לגבי שני הסרטים דומה: מדובר ביצירות שנעשו באהבה וביכולת טכנית ניכרת, שסובלות מפגם מהותי, המונע מהן להצליח באמת.
במרכז סרטה של פרידליך עומדת דמותה של חנה מנדלסון, שפעם היתה אישיות מרכזית בקיבוצה, אך עם הזדקנותה היא נהדפת הצידה. הביטוח כבר אינו מאפשר לה לעבוד, מוסדות מרכזיים בקיבוץ מושכרים אחד אחרי השני, והבת שלה כל הזמן כועסת עליה. בקיצור לא פשוט. יתרונו המרכזי של "עמק תפארת" הוא נוכחותה של בתיה בר, שחקנית חובבת בת שמונים פלוס בתפקידה הקולנועי הראשון, בתפקיד חנה. עבודת המשחק של בר היא אמינה לחלוטין, והפנים החזקות והקשות שלה מביעות את העולם הפנימי הקורס של הדמות יותר טוב מהמילים.
הבעיה היא שפרידליך בונה סביב הדמות המעניינת הזאת בעיקר שפע של סצנות אווירה, שנקשרות זו לזו באמצעות עלילה דלילה, ומעט בנאלית. סביר להניח שבסרט קצר, פרידליך היתה מצליחה לרכז את החומרים לסיפור בעל עוצמה, אך בסרט של שעה וחצי הסצנות שלה פשוט מונחות זו לצד זו בכבדות, ומונעות מהסרט להמריא או להצטבר לאימפקט רגשי משמעותי. מכיוון שאין לסרט כוונה לאמירה פילוסופית כלשהי, אלא בעיקר סיפור אנושי כואב לספר, התחושה היא שהקצב האיטי שלו, כמו גם הבחירה בסגנון הצילום היפה (של טליה "טוליק" גלאון), אך המאוד מושך תשומת לב לעצמו, הם סוג של פוזה. חבל שהבחירות האלה פוגעות באיכותו של הסרט, שיש בו לא מעט רגעים יפים.
מצד שני, "מחכים לסורקין" של יונתן פז הוא עוד עדות לפריחתו של קולנוע פרינג' דל התקציב בישראל. הפעם גם לא מדובר ביצירה אוונגרדית-אלטרנטיבית כנהוג, אלא בקומדיה, שאמורה לפנות לקהל הרחב. יונתן פז, יוצר ותיק, שמאחוריו סרטים כמו "רכבת העמק", "זאיה" ו"אסקימוסים בגליל", רצה להגשים חלום וליצור סרט, המבוסס על סיפורו של אבא שלו - במאי תיאטרון חובבים אידיאליסט בקיבוץ. פז גייס לעניין את הבנים שלו, יוצרי הקולנוע והטלוויזיה יואב ודורון פז ("פובידיליה"), שהפיקו יחד איתו את הסרט, ושילב עשרות שחקנים חובבים מקיבוצי הצפון, לצד כמה שחקנים מקצועיים משובחים. עמי סמולרצ'יק, בליהוק מדויק להפליא, מגלם את חנוך, מורה ובמאי חובב, שחולם על הבימה ומקווה להגיע לשם בזכות השחקן הנודע אהרון סורקין (אורי הוכמן), בן דמותו של אהרון מסקין האגדי, שמגיע להתארח בקיבוץ. כעת, צריך רק שסורקין יתרשם מהצגתו החדשה של חנוך, גרסה עברית ראשונה של "שני קונילמל".
באופן יוצא דופן לסרט פרינג', הצד החזק של "מחכים לסורקין" הוא דווקא ערכי ההפקה שלו. מדובר בסרט מוקפד, עם צילום משובח של רן אביעד המוכשר ("גיא אוני"), ועיצוב אמנותי מרשים. פז אף מצליח להפיק מצוות השחקנים שלו, גם מהמקצועיים וגם החובבים, עבודות משחק אמינות ומחויבות. התוצאה היא עולם בדיוני שיש בו שלמות ועקביות, והוא משדר רעננות מקסימה. אין ספק, שזהו הישג מיוחד במינו עבור סרט דל תקציב, והוא מעורר השראה רבה.
חבל שההשקעה וההקפדה בצד הטכני של הסרט לא ניכרים בתסריט שלו, שנכתב על-ידי פז עצמו, בשיתוף התסריטאי הוותיק חנן פלד. הסיפור שפז ופלד העמידו מתאפיין במבנה רופף עד ייאוש, אינו יודע לאן הוא רוצה להגיע בחלק ניכר מהזמן, ומתפקע ממהלכים עלילתיים מרושלים, שאינם מתחברים בסופו של דבר לסיפור בהיר ומובנה. אפשר היה אולי לסלוח על כך, אילו הסרט היה מפצה בגזרת הצחוקים. אלא ש"מחכים לסורקין", עם כל איכויותיו וחינניותו, אינו מצליח להצחיק באמת ועובד יותר כדרמה מחויכת ומשעשעת במידה, מאשר כקומדיה שהוא כנראה רוצה להיות.
האם תצפו ב"עמק תפארת" או ב"מחכים לסורקין"? ספרו לנו על זה בפייסבוק