המציאות הישראלית היא מציאות של קצב אירועים מסחרר, כזה שמקצר את אורך הנשימה המקודש לכל מאורע בפני עצמו. אסון הופך לטרגדיה, טרגדיה הופכת למאבק פוליטי, פוליטיקה הופכת לרצף של סיסמאות ורצף של סיסמאות הופך למם משעשע ועוקצני בפייסבוק. בשלב הזה, שבו בדחני הרשת מדביקים בפיינט את הפרצוף של ביבי על סיטואציות סוריאליסטיות, התקשורת הממוסדת קרי, הטלוויזיה כבר עברה בדרך כלל לאסון הבא, לריגוש הבא, והטרגדיה הקודמת נשכחה כמעט לגמרי. כל מחזור החיים הזה אורך במקרים מסויימים לא יותר מיומיים, ואם התמזל מזלה של פרשייה כלשהי להישאר בכותרות יותר משבוע, בסופו יבוא בדרך כלל תחקיר קצר עם קריינות דרמטית של "עובדה", שיסביר לנו בדיוק מי אשם.
השריפה בכרמל התרחשה לפני פחות משלוש שנים, ובכל זאת, במובנים מסויימים נדמה שהיא שייכת לדור אחר, לעידן אחר. עברנו מאז מערכת בחירות, מחאה חברתית, עסקת חילופי שבויים ועוד מי-יודע-כמה אירועים מכוננים, ולפני שהספקנו להגיד "סופרטנקר", הביטויים וחילופי ההאשמות של האסון ההוא התרחקו מחיי היום-יום שלנו והיו לחלק מקאנון קלישאות הפוליטיקה הישראלית. כולנו זוכרים שביבי היה "הראשון להבין את גודל המאורע", וכמה מאיתנו עוד מסוגלים לזכור שאת הציטוט הנ"ל יש לקרוא בטון סרקסטי; אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בסיפור הכולל לא מעט אוזלת יד וחלמאות, עליה איש לא לקח אחריות אמיתית, נדמה כאילו המסקנות שאמורות היו להיגזר מהאסון העצום הזה נמחקו באורח פלא מסדר היום הציבורי. ישראל המשיכה הלאה יש לה אסונות טריים יותר לטגן. מהשריפה נותר רק דימוי איקוני ומעורפל.
"אש ואשמה", סרטם של מיכה פרידמן, עמית גורן ואידו סלע ששודר אתמול בקשת (בשעה מעט מאוחרת מדי עוד עדות לכך שהשריפה כבר לא בוערת לאיש), היה חשוב לא בהכרח בגלל התכנים שלו, שבסך הכל לא חשפו מידע חדש על השריפה. הוא היה חשוב משום שהתעקש לקחת את הזמן, להעמיק בניואנסים העדינים ותתי הסעיפים של השריפה בכרמל, ולחזור אחרי שנתיים עם תיאור מפורט להפליא של השאלות הקשות שהיא מעלה: על תפקיד המשטרה, על תפקוד הכבאים, וכן, גם על ההתנערות הבלתי נתפסת מאחריות של הממשלה.
זה לא היה סרט של כותרות מפוצצות, מוזיקה רועמת וקריינות שמאכילה בכפית. זהו סרט שבחר כמה מגיבורי המאבק הציבורי שהתחולל בעקבות הסיפור (בעיקר נאוה בוקר, אלמנתו של תת ניצב ליאור בוקר שנהרג בשריפה, וזאב אבן חן, אביה של טופז אבן חן-קליין שנהרגה גם היא), והעניק להם הרבה סבלנות וזמן מסך, שאפשרו לסיפור שלהם להאיר את התמונה הרחבה.
ומה שהמצלמה של פרידמן, גורן וסלע קלטה בסופו של דבר, הרבה יותר מאשר סיפור השריפה עצמה, הוא המאבק התדמיתי שהגיע אחריה, המאבק על הדימוי האיקוני והמעורפל הזה שנשאר אחרי שפרטי הפרשה נשכחים. הקרב הזה הגיע לשיא גרוטסקי עם הנאום האבסורדי ההוא של דן כנר, שהפך את בנימין נתניהו במחי משפט לנביא מסדר גודל תנ"כי; אבל סרטים כמו "אש ואשמה" מזכירים לנו שמשפט אחד כזה יכול להיחקק בזיכרון הקולטיבי הרבה יותר מהאמת ההיסטורית, בעיקר במדינה שבה האירועים עצמם מחליפים זה את זה כל כך מהר.
"אש ואשמה" העניק לסיפור צעיר יחסית את סוג הטיפול התיעודי המעמיק שאנחנו פוגשים בדרך כלל רק בסרטי שואה. הוא בטח לא סרט מהסוג שאנחנו רגילים לגלות בלב הטלוויזיה המסחרית. זה חשוב, משום שקלות הדעת שבה התקשורת ממשיכה הלאה, מסיפור לסיפור, במציאות חסרת המנוח שלנו, משרתת בסופו של דבר את אלה שהיו רוצים שנשכח את הפרטים. היא משרתת את הממשלות הנושאות באחריות, ואת הפוליטיקאים שיודעים שעד הבחירות כבר נשכח להם אלה שעדיין מנהלים היום את המדינה. "אש ואשמה" היה תזכורת לכך שאפשר גם לזכור.
מה אתם חשבתם על "אש ואשמה"? דברו על זה בפייסבוק