עוד לפני ש"המגיפה" היא טלוויזיה, היא סוג של אירוע, אירוע תרבותי שלא קורה לעיתים קרובות אפילו לא במקום קטנטן כמו המילייה של הטלוויזיה הישראלית. מנשה נוי, תיקי דיין, שלמה בר אבא, עידית טפרסון, דב'לה גליקמן, דביר בנדק ועוד שחקנים רבים וטובים, גם בתפקידים קטנטנים, התגייסו כדי להגשים את החזון הטלוויזיוני של מעיין בלום ("המשרד") וימי ויסלר (מלהקת הבילויים, "מקום לדאגה"). ואחרי שהיא אירוע, "המגיפה" היא שעשוע אינטלקטואלי, ואלו פעמים רבות נוטים לבדר את מי ששותף לבדיחה, ולהשאיר בחוץ את רוב הכיתה.
"המגיפה" עוסקת במגדל יוקרה בשם "נווה שמרית" מאותם מגדלים שאנחנו מתחילים להתרגל לנוכחותם ולמה שהם מייצגים. הנאום המוכן של מנהל "נווה שמרית" (שלמה בר אבא), כולל הבטחות ופיתויים שסובבים את הנוחות שבמגורים במגדל שכזה אין צורך לעזוב אף פעם, כל השירותים נמצאים שם, אין צורך להתערבב עם דלת העם. אבל קצת כמו הוטל קליפורניה אתה יכול להיכנס, אבל לא בהכרח תוכל לצאת. במהרה, כפי שמתבהר כבר בפתיח, מגיפה מסתורית שמתבטאת במעין נזלת ירוקה זרחנית שזולגת מפתחי הבניין ומדביקה את הנוכחים דיירים וקונים פוטנציאליים - שבעצמם מתחילים להזיל נוזלי גוף ירוקים עד למותם.
מגוחך להתייחס ל"המגיפה" כאל סדרת אימה, אבל גם קשה להתייחס אליה כאל קומדיה או דרמה היא לא מפחידה, לא במיוחד מצחיקה ועושה כל שהיא יכולה כדי שלא תמצאו דמות להזדהות איתה ממש. אבל כל הבחירות האלו הן לא במקרה, והן לא כישלון של היוצרים שום דבר כאן לא התפלק בלי תשומת לב. הפתיח מלא הפאתוס המכוון של הקריין "ישנם שאומרים שכל זה לא היה אלא חלום מוזר, או משל שאיבד את דרכו", הוא רמז עבה מספיק. יותר מכל דבר אחר, "המגיפה" היא משחק ברפרנסים תרבותיים, וכאלו תמצאו בשפע.
למעשה מדובר בתשבץ תפזורת להומאז'ים: יש כאן מנוד ראש לחנוך לוין ולברטולד ברכט ככל שזה נוגע לתיאטרון; קריצה לסבוניות אייטיז נפוחות כמו "דאלאס", ו"שושלת"; השפעה ברורה של "טווין פיקס" ועוד יותר מזה של "הממלכה" של לארס פון טרייר. זה לא נגמר כאן, ויסלר ובלום גם קורצים אל תרבות שאף פעם לא השתרשה היטב בישראל סרטי אימה טראשיים משנות השבעים, בעלי אפקטים זולים ומשונים, וספציפית אפשר לנחש שהקאלט האמריקאי מ-1968 "The green slime" נכח גם הוא ברשימה הארוכה הזו.
כך ש"המגיפה" היא לא סדרת האימה הידידותית-למשתמש. היא מנוכרת ולא מתמסרת, ברגע שתפתחו רגש חמים אל אחת הדמויות, היא תעצור בחריקה ותזכיר לכם שאתם צופים בטלוויזיה ולא בחיקוי חיים ריאליסטים. ואם כל זה מזכיר לכם גם את להקת הבילויים ואת "מקום לדאגה" זה לא במקרה. היצירה ביחד ובנפרד של ויסלר ובלום היא זו שיותר משנועדה להתחבב, נועדה לגרום לצורכים אותה לנוע בחוסר נוחות בכיסא. אפשר לאהוב ואפשר שלא לאהוב את הסדרה, אבל העוויית הפנים התוהות או הלא מרוצות היא ההצלחה של "המגיפה".
ה"מסר" של "המגיפה" ברור, גם ליוצרים הוא כל כך ברור, שהם העדיפו שלא לנסות לייצג אותו באמצעים נוגעים ללב, צדקניים או מטיפניים. המגיפה היא אנחנו, החברה, ההון, השלטון, הקפיטליזם מה שרק תרצו, הכל הולך. העיקר כאן הוא לא המסר, העיקר כאן וזהו דבר שאנו פוגשים בטלוויזיה הישראלית רק לעיתים נדירות הוא המעשה האמנותי. לא בטוח שזהו המדיום הכי מתאים לאמנות הספציפית הזו; ואולי כמו "כלבת", גם "המגיפה" היתה מוצאת את עצמה ביתר נוחות על מסכי הקולנוע. ומן העבר השני משמח שניתן ליוצרים מנדט טלוויזיוני, משמח שהוט שוב הימרו על הלא-מובן-מאליו, ומשמח שנוצר פתח קטן וחדש ליוצרים מהסוג שלא פונה אל המכנה המשותף הרחב והעליז.
"המגיפה" היא המנה שלא דמיינת כשעיינת בתפריט. היא משהו אחר ממה שציפית, כזו שגם אם היא טובה יותר ממה שהצלחת לדמיין, היא עדיין לא בדיוק מה שהיה לך בראש. בדרך כלל תחושת הרמייה שלנו כשאנחנו לא מקבלים את מה שדמיינו גדולה יותר מהיכולת ליהנות מהחדש. מי שיהיה מוכן להניח לזה בצד, ויהיה מוכן לעלות על הרכבת הלא צפויה שהיא "המגיפה", עוד עשוי למצוא עצמו נהנה.
"אם תהיה מגיפה נוחי דנקנר יישאר בחיים" - ראיון עם מעיין בלום, אחד מיוצרי "המגיפה"
מה אתם חשבתם על "המגיפה"? ספרו לנו בפייסבוק