ערן ריקליס עדיין לא זכה להיחשב כסופרסטאר בתרבות הישראלית, אבל הוא ראוי למעמד כזה. הודות ל"כלה הסורית" ו"עץ לימון" שביים באמצע העשור הקודם, הפך היוצר הוותיק לאחד הבמאים הישראלים המוכרים באירופה ובצפון אמריקה. אם תשוחחו שם עם אנשי תעשייה או סתם אנשים מן היישוב על הקולנוע הכחול-לבן, שמו ימהר לעלות, בהערכה ובהוקרה.
בהתאם לכך, ריקליס מככב בצמרת טבלת מגייסי הכספים של הקולנוע הישראלי. הפרויקט הקודם שלו, "פלייאוף", היה ההפקה היקרה בתולדות הקולנוע המקומי, ואפשר היה להפיק עשרה סרטי פרינג' בתקציב של עבודתו החדשה "זייתון", בשמה המקורי, שמופצת כאן החל מסוף השבוע בשם "להישאר בחיים" לאחר שכבר הוקרנה באי הבריטי ובצרפת, בין השאר. נוסף לכך, היא מתהדרת בעוד נוצות נדירות במחוזותינו: הפיק את הדרמה הזו גארת אנווין, שרק לפני שנתיים זכה באוסקר על "נאום המלך", ומככב בה סטיבן דורף, אמנם לא כוכב הוליוודי מן השורה הראשונה, אך עדיין בעל שם. נוסף לכך, ניכר שהושקע בסרט כסף אירופאי בסדר גודל משמעותי הוא לא רק עלה משהו כמו עשרה מיליון דולר אלא גם נראה ככה.
כך שמבחינה חיצונית, מדובר בעליית מדרגה מבחינת ריקליס ומבחינת הקולנוע הישראלי בכלל. אך ברמת התסריט, היוצר דווקא חוזר כאן למקורות. לאחר שב"פלייאוף" וקודם לכן ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" לא עסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא שב לדוש כאן בנושא, ועוד עושה זאת בצורה המזכירה את אחד מסרטיו הראשונים, "גמר גביע" מ-1991.
אז, הבמאי תיאר כיצד חייל ישראלי ושוביו הלבנוניים מוצאים מכנה משותף העניין שלהם במונדיאל 82'. בדומה לכך, כאן הוא מתאר כיצד רגע לפני תחילת המלחמה, טייס חייל האוויר (סטיבן דורף) שהתרסק מעבר לגבול מתחבר עם פלסטיני רך בשנים (עבדאללה אל אקל). גם הם מוצאים לעצמם מטרה משותפת, שכן כל אחד מהשניים שואף לעשות את הדרך לארץ -החייל כדי לחזור הביתה, והילד כדי לבקר לראשונה במה שהיה הכפר של סבו. נוסף לזאת, כמו ב"גמר גביע", גם ב"להישאר בחיים" הדמויות המקוטבות מתאחדות בהערצתן לכוכב כדורגל הברזילאי זיקו.
מתיאור העלילה הנ"ל, ניתן להבין בנקל מה שואף הסרט לעשות לפשט את הסכסוך, להעניק לו פנים אנושיות, לרכך אותו ולמען האמת גם לנחמד אותו, שהרי מה חמוד יותר מאשר חברות לא צפויה בין טייס מסוקס וילדון שהוא פורש עליו את חסותו? חסר היה רק לשלב בתמונה כלב שמכשכש בזנב כדי להשלים את הסובלימציה. אך כפי שכולנו יודעים, אין שום דבר פשוט או נחמד בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, והעובדה הכואבת הזו כה מובהקת עד שאפילו האירופאים מודעים לה, ולכן לא פלא שלמרות כל ההשקעה בהפקתו ובשיווקו, נחל "להישאר בחיים" כישלון חרוץ ביבשת הקלאסית.
הרי גם מי שהידע שלהם על הנעשה במזרח התיכון שאוב מצפייה בארטה או BBC, ויהיו הם פרו-ציונים, פרו-פלסטינים או סתם אדישים, יתקשו להשתכנע מ"להישאר בחיים". לא רק מפני שהגיבור הישראלי נראה כמו כוכב הוליוודי ומדבר במבטא אמריקאי, אלא כיוון שהפשטנות והבנאליות פושה בתסריט, מן המהות שלו ועד פרטי העלילה המדוקדקים. גיבוריו, למשל, מעוצבים לפני תבניות "הערבי הטוב" ו"הישראלי הטוב", בשעה שמקיפות אותם דמויות משנה גנריות "רעות". בתווך, כאתנחתא קומית שנועדה להוסיף צבע ואמינות, מגיחים שלל סטריאוטיפים. לדוגמה, דמותו של נהג מונית חייכני ואוריינטלי המדבר על עצמו בגוף ראשון והרי איך סרט כזה יהיה שלם בלי איזה בעל מקצוע שיגיד דברים כמו "עבד ייקח אותך לאן שצריך אבל עבד לא אוהב שעושים לו בלגן באוטו".
כל התבניות הללו משמשות להעברת המסר של הסרט יש גם טובים וגם רעים בשני הצדדים, והסכסוך הוא טרגדיה שכולם נפגעים ממנה. האמירה הזו אף פעם לא ניחנה במקוריות ולא היה בכוחה לטלטל. היא היתה ונותרה פרווה סמל לניסיון לצאת בסדר עם כולם ולא להרגיז אף אחד, שזה בדיוק מה ש"להישאר בחיים" מנסה לעשות. רק שפעם, עוד היה צריך את הקולנוע בשביל להגיד את הדברים כאלה. היום מיותר להשקיע בהם מיליוני דולרים וכמעט שעתיים מזמנם של הצופים, שכן אפשר לקבלם ב-140 תווים של בר רפאלי.
למרות כל זאת, יש לציין כי במסגרת המגבלות התסריטאיות, ריקליס ואנשי צוותו עושים מעל ומעבר: רמת ההפקה מעולה; צילום הנופים מוציא מהם את המקסימום; הבימוי יעיל ועדין; העריכה זורמת, והעשייה כולה סוחפת. נוסף לזאת, הן דורף המשופשף והן אל אקל המתחיל מפגינים תצוגות משחק מלאת כריזמה, וחשוב מכך, נוצרת ביניהם כימיה. כמו כן, בניגוד לסרטים ישראלים אחרים מהעת האחרונה שלכאורה התרחשו בשנות השמונים אך נראו לחלוטין בני זמננו, כאן השחזור התקופתי מורגש ואותנטי. קולו של אריאל שרון שנשמע מעל גלי האתר, האזכורים לנבחרת ברזיל האגדית, השירים של הבי ג'יז ועוד הכל נותן לצופה תחושה שהוא באמת ובתמים ב-1982.
כתוצאה מכך, גם בצפייה שנייה, הסרט כשלעצמו מהנה, והוא בית ספר לעשייה מהוקצעת. אך מיומן ככל שיהיה, ריקליס לא יכול לחפות על הכשלים המולדים של התסריט ולהתעלות מעל התחושה שכל מה שיכול היה להיות באמת מעניין, מסעיר ובעל ערך בסיפור שכזה נותר מחוץ לסרט. כיוון שכך, ובהיותו כה מיופייף, ממוסחר וחסר עוקץ או רלוונטיות, הוא נראה כמו הפרסומת לשמפו שמשודרת בין מהדורת החדשות למגזין האקטואליה. הלוואי שהחיים כאן היו יפים ופשוטים כמו "להישאר בחיים", אבל הם לא.
מה אתם חשבתם על "להישאר בחיים"? ספרו לנו בפייסבוק