1. Everything Counts
2. Stripped
3. Get the Balance Right
4. Blasphemous Rumours
5. Policy of Truth
אם אתם לא מסכימים, אתם מוזמנים להתווכח כאן בתגובות, ו/או לשלוח לנו את הבחירה שלכם, שנשדר ביום שלישי, פלוס הסיכוי שלכם לזכות בכרטיס להופעה, מתוך ארבעה כאלה שנגריל במהלך השידור.
IO Echo Ministry of Love
שני עניינים כרוכים בקליפ החדש והמרהיב של IO Echo. הראשון הוא הלהקה עצמה ואלבום הבכורה שלה. IO Echo הם צמד מלוס אנג'לס,שעושה סוג של שוגייזינג, שכמו שקורה להרבה להקות צעירות בזא'נר הזה בשנים האחרונות, מתמקד לפני הכל בכתיבת שירים מעולים ורק אז במיסוך שלהם בדיסטורשנים השוגייזיים הידועים, בהטבעה בנהרות הריוורב ובמקרה של IO Echo, גם בשימוש במכונות תופים אלקטרוניות מיושנות. אלבום הבכורה שלהם, "Ministry of Love", מספק לא מעט רגעים מקסימים, בעיקר בזכות נוכחותה של הזמרת המלאכית והקשוחה לואנה גיקה.
ועכשיו לעניין השני - קליפים אינטראקטיביים הם מה שנקרא "העתיד". חלק מהקליפים האלה שנעשו עד היום נוטה להשתמש ברעיון אחד שאפשר להשתעשע איתו ולחקור אותו לאורך כל השיר. להבדיל מאלה, "Ministry of Love", שיר הנושא מהאלבום והקליפ החדש של IO Echo, הוא מגרש משחקים ענק שנפרש על 4 דקות ונראה כמו תצוגת תכלית לכל רעיון שאפשר לממש בקליפים אינטראקטיביים נכון לרגע זה. מצחיק לחשוב שלילדים שלנו הקליפ הזה יראה מיושן והם יגחכו עלינו שהתלהבנו ממנו. אבל כאן ועכשיו, לא תאמינו כמה תעסוקה הדבר הזה יספק לכם. חבל לעשות ספוילרים למה שבדיוק קורה בו. פשוט לחצו על הלינק, פתחו למסך מלא ותתחילו להזיז את העכבר. ואז אולי תעשו את זה עוד פעם ועוד פעם. יש סיכוי טוב שגם תתאהבו בשיר הנפלא שעבורו הוא נעשה.
(קוואמי)
!!! - Thr!!!er: האלבום וההופעה שבדרך
כבר כמה שנים טובות שאני שומע מכל כיוון ש-!!! הם להקת ההופעות הכי טובה בעולם, או לפחות אחת מהטופ-טן, ואם היו שלושה סימני קריאה על כל פעם שמישהו שאני סומך עליו אמר לי את זה הייתי יכול כבר לכתוב פוסט עם כמות חסרת תקדים של סימני קריאה - אם רק היה לי כוח. (שיפט 1, אצבע לוחצת רצוף, ו... !!!!!!!!!!!!!)
רף הציפיות הגבוה הזה, בנוסף לכמות הרגעים המשמחים שהם סיפקו לי מהיום שיצא סינגל הPאנק-Fאנק הפנטסטי "Me and Giuliani Down by the School Yard (A True Story) הופכים אותם להופעה שאני הכי מצפה לה בשלושת ימי פלאגפסט, שיתקיים בין 9 ל-11 במאי בכפר נוקדים פה בארץ. הם מגיעים אלינו בתזמון מושלם, ממש עם הוצאת האלבום החדש שלהם, בעל השם החצוף "Thr!!!er" (לו ניתן להאזין במלואו כאן), כולה פראפראזה על איזה רב מכר זניח בתולדות הפופ של אחד, מייקל משהו.
מעבר להברקה הזאת בדרך כתיבת שם התקליט, מהאזנה לו נדמה שיש סיכוי לא רע שזה לא מקרי. מדובר באלבום הכי דיסקואי, הכי Fאנקי, הכי מוכוון תנועות אגן, והכי פחות רוקי של ההרכב, אם כי רוב הנגינה עדיין נעשית בכלים ובסאונדים רוקיים, וזהו חלק מסוד הקסם של !!!. מוזרויות שהופכות אותם ללהקת ריקודים לא קונבנציונלית לא חסרות כאן, אבל גם בעידן המהיר של 2013 צריך כמה האזנות בשביל לגלות אותן: בFine Fine Fine" הם נשמעים כמו גרסה ממוסטלת ממש של דה יומן ליג; "Even When The Water's Cold הוא כמעט שיר קאונטרי-דיסקו; Californiyeah", שיושב על מחיאות כפיים גוספליות, הוא אחד הרגעים היותר מלהיבים שלהם בכלל, והיפה בשירי האלבום הוא "Careful, שמזכיר את הימים בהם האינדי-רוק והדאנס גילו זה את זה בתחילת שנות ה-90 בבריטניה. את התקליט כולו אפשר כבר לשמוע בסטרימינג דרך פיצ'פורק, וחרף הנאמר, בדומה לכל אלבומיהם הקודמים, הוא מרוסן ומלוטש בהרבה מהדרך שבה הם מנגנים ומופיעים על במה. וזאת הולכת להיות חתיכת הופעה - משוגעת!!!
(קוואמי)
מחלקת הפרומו
עד לפני כמה חודשים, היינו בטוחים שדאפט פאנק מאופסנים באיזה פנטהאוז סודי, לוגמים מדי בוקר קוקטייל של שמן מנועים, מבריקים אחד לשני את גוף המתכת עם מטלית סיליקון, ובאופן עקרוני, לא מתכננים להמשיך ולתחזק את המיתוס האנדרואידי שהם הפכו להיות בלי לעשות שום דבר כלומר, בלי להמשיך לשחרר מוזיקה חדשה.
אבל מאז שעלתה באמצע "סאטרדיי נייט לייב" פרסומת מסתורית עם לופ דיסקו קצרצר, האינטרנט מעלה עשן בנסיון לגלות כמה שיותר פרטים על האלבום הבא של הצמד הצרפתי, שמצידו מנהל קמפיין טרום-ריליס מופתי. בית ספר לשיווק בעידן שבו תשומת הלב בכלל, ולמוזיקה בפרט, נמדדת בדקות אם לא בשניות, דאפט פאנק מצליחים לשמור את כולם סקרנים גם אחרי שיצא באופן הרשמי הסינגל הראשון עם פארל (הנפטונס) ונייל רוג'רס (שיק), שהוא באמת אחלה, אבל לא בדיוק החומר ממנו עושים היסטריה. אז נכון, זה קל יותר לייצר באזז כשאתם שני צרפתים בתחפושת של רובוט שקנייה ווסט סימפל ולא הוצאתם תקליט חדש כבר 8 שנים, אבל דאפט פאנק ללא ספק מצליחים לסחוט את הסיטואציה עד הסוף.
ובעוד קמפיין קידום מכירות אחד בעיצומו, האינטרנט מתחיל לפמפם חרושת שמועות סביב צמד אלקטרוני חשוב לא פחות, שהוציא גם הוא את האלבום האחרון שלו ב-2005. Boards of Canada אחראים במידה רבה לעיצוב הסאונד החלומי והמעוך של עשרות הרכבי אינדי מהשנים האחרונות, מהסוג שמשתמש בתמונות עמוסות פילטרים מיושנים (אינסטגרם סטייל) כדי לייצר נוסטלגיה מדומיינת ומזויפת.
במקום למקם פרסומת באחת מתכניות הטלוויזיה הכי פופולריות בתבל, בורדס אוף קנדה שלחו מספר מאוד מצומצם של תקליטים (בינתיים נמצאו רק שניים!) לחנויות תקליטים מובחרות בעולם, במהלך יום חנויות התקליטים שנערך בסוף השבוע שעבר. על התקליטים מוטבעת הודעות מסתוריות שכוללות רצף מספרים מוקראים בקול רובוטי מעוות, וקטע מוזיקלי קצרצר שמימי ומעוות, ברקע. חוץ מלדעת שמדובר בתשדורות רשמיות של בוארדס אוף קנדה, כולם עדיין עסוקים בניחושים, והפורומים הרלוונטיים עוסקים בספקולציות וקונספירציות שלא היו מביישים את הסדרה "אבודים" בימי הזוהר שלה.
ובזמן שבורדס אוף קנדה ודאפט פאנק מסעירים את הדמיון, אבל מעוררים גם מחשבות נוגות על הגימיקים הנחוצים כדי לעורר את הסקרנות והעניין של הקהל (הי, פעם היה מספיק להוציא מוזיקה טובה!), מגיע משומקום עוד צמד אלקטרוני חשוב ומשחרר שיר חדש.
אז נכון, בייסמנט ג'קס אף פעם לא באמת נעלמו. כל שנתיים שלוש הם ממשיכים להוציא מוזיקה חדשה, ולמרות הרלוונטיות הפוחתת שלהם, לפחות כפי שהיא נתפסת על ידי הקהל, הם ממשיכים בשיתופי פעולה עם פרופיל גבוה וממשיכים לחוש את הדופק כפי שהם מבינים אותו. בייסמנט ג'קס אף פעם לא הסתתרו מאחורי מסיכות, דימויים ומוזיקה שמשאירה מקום לדמיון. המוטו שלהם באולפן הוא כמו של חטיף מזרח תיכוני מפורסם - תעמיס!. גם הדימויים שלהם, כמו המוזיקה, מעטיפות האלבומים ועד הקליפים, הם מפורטים, עשירים ומרובי שכבות.
אז מה הפלא שהאינסטינקט הראשון למראה שיר וקליפ חדש של הג'קס הוא לדפדף הלאה. אבל אחרי הפעם השנייה או השלישית שהוא קפץ בפיד, לחצתי פליי ולא התחרטתי. השיר הכי טוב של בייסמנט ג'קס מאז שרשרת הלהיטים של 2001 הוא מאמץ ממוקד ומפוקס, שיר שמצליח לשלב צלילים טרופיים עם אווירת דיסקו Pאנק שמזכירה את הרגעים הגדולים של טום טום קלאב עם האנרגיה ההיפר אקטיבית של B-52's. תחרשו עליו, לפחות עד שיצא סוף סוף האלבום של דאפט פאנק, לעזאזל.
(נדב רביד)
איזה שיר הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק