כוכב הקופים

"המין האנושי" (“Human Nature”) הוא סרט הקרוס-אובר של במאי הקליפים והפרסומות (של ליווי'ס כמובן) הצרפתי מישל גונדרי, שביים שלל קליפים של ביורק, ביניהם את קליפ הבכורה הבלתי נשכח שלה ל “Human Behaviour” (שמקבל מחווה של חצי שנייה בסרט), כמו גם קליפים של האינספיירל קרפטס, לני קרביץ, כמיקל ברדרז, בלאק קרואוז, פו פייטרז, בק, רדיוהד, הווייט סטרייפס, הקליפ השיקי-מדליקי של דאפט פאנק ל”Around the World” ועוד הרבה אחרים.

כשזה מגיע לבמאיי קליפים שעוברים למדיום הקולנועי, אפשר להיות בטוחים שלפחות מבחינה ויזואלית יש למה לצפות (מה שמזכיר לי שאנחנו עדיין מחכים בכליון עיניים לסרט של רומן קופולה!). ובאמת – סצינת ההומאז' המקסימה אך ביזארית לוולט דיסני, בה כוכבת הסרט מטיילת ביער ושרה שיר בעירום מלא, כשהיא מכוסה רק בשיער גופה (ההסבר בדרך), כשהטבע כולו מתמוגג מנוכחותה הקסומה וארנבים קטנים מקפצים מכל עבר, כבר שווה הכל.

האסוציאציה הראשונית לעיסוק בבמאיי קליפים שעברו לקולנוע היא כמובן לספייק ג'ונז, וזה לא מקרי, שכן ג'ונז הוא בין מפיקי "המין האנושי" ביחד עם צ'רלי קאופמן, האיש שכתב את התסריט מעורר התדהמה של "המין האנושי" ואת התסריט מעורר התדהמה לא פחות של סרטו של ג'ונז, "להיות ג'ון מלקוביץ'". לפני שנגיע להשוואה המתבקשת בין שני הסרטים, נספר על רגל אחת ש"המין האנושי" (ושום דבר שאני אגלה על הסרט לא יכול להרוס לכם, כי צריך לראות כדי להאמין) מספר על לילה - בחורה שבגלל בעיה הורמונלית מצמיחה שיער על כל הגוף. רגע של אינטימיות מפתיעה עם עכבר מביא את לילה (פטרישיה ארקט, שכבר עבדה תחת שרביטו של גונדרי כשכיכבה בקליפ ל”Like a Rolling Stone” של הרולינג סטונז) להארה, שכמו כל היצורים השעירים עליה לחיות בטבע, הרחק מהציוויליזציה שוחרת האפילציה.

בן זוגה, ניית'ן ברונפמן (טים רובינס), הוא מדען בעל אישיות כשל פרייז'ר שמנסה ללמד עכברים נימוסי שולחן (איט יור הארט אאוט, סטיוארט ליטל!). החוליה החסרה במערכת היחסים החולנית ממילא של לילה וניית'ן היא פאף (ריס איפנס מ"קווין ופרי קורעים את איביזה" ו"נוטינג היל") – בחור פראי שגדל ביער בתור קוף ושלמזלו הטוב/רע, תלוי איך מסתכלים על זה, נופל לידיו של המדען המשוגע ברונפמן, שמנסה לתרבת אותו על ידי כך שהוא מלמד אותו קודי התנהגות אריסטוקרטיים והערכה לאופרה.

למרות ש"המין האנושי" הוא סוג של קומדיה מטורפת, הוא באמת בוחן את המין האנושי, ומגיע למסקנה שתכונותיו העיקריות הן אגואיזם וחרמנות. הוא מעלה שאלות בקשר לקונפליקט הנצחי בין הטבע לתרבות, כשאחת המסקנות האפשריות היא שציוויליזציה זה חרא, אבל זה ממכר. וכיאה לבני אדם אגואיסטים וחרמנים, יש בצביעות של התרבות גם משהו מאוד כדאי, המומחש בכך שפאף מבין שבשביל להשיג זיון הוא צריך לשחק את המשחק של בני האדם. קשה שלא להתפעל מהאירוניה הדקה הטמונה בעובדה שבטבע – במקום בו הוא היה חופשי להיענות לתשוקות ולדחפים החייתיים שלו – הוא היה בסך הכל קוף שמביא ביד. דווקא בעיר הגדולה, המתורבתת, מלאת החוקים והסובלימציות, בה אסור לאונן בציבור ולהתנפל על מלצריות, יש לו סיכויים הרבה יותר גדולים לתפוס זיון.

הליהוק ב"המין האנושי" מושלם (צריך לציין גם תפקיד קצר וסופר-חינני של רוזי פרז) וצריך לשבח גם את התסריט, שכולל לא מעט משפטים מהדהדים, כמו משפט המפתח על פיו אמור פאף לדעת להבחין בין טוב ורע בסביבה האנושית: "אם יש לך ספק, תחשוב מה אתה באמת רוצה לעשות, ואל תעשה אותו". או האופן בו פוסל ניית'ן את הטענה של לילה שמי שחי על פי חוקי הטבע הוא חופשי: "חופש משמעו שאין לך מה להפסיד".

הטאץ' של צ'רלי קאופמן ניכר מאוד בשני הסרטים הללו, ובכל זאת - את כל מה ש"להיות ג'ון מלקוביץ'" הבטיח, "המין האנושי" מקיים (פלוס הציצים של פטרישיה ארקט כבונוס). התחושה היא ששני הסרטים האלה פועלים באותה טריטוריה, אם כי קשה לדייק בהגדרת הטריטוריה הזאת. קודם כל, שני הסרטים הם עכשוויים בצורה מאוד חד-משמעית, במובן הזה שמבחינה תרבותית הם לא היו יכולים להיעשות שנייה אחת לפני שהם נעשו, וזה משהו שאי אפשר לומר על מרבית הסרטים המופקים בהוליווד. מהבחינה הזאת "להיות ג'ון מלקוביץ'" היה סרט חלוצי, אלא שמרוב התלהבות מהחלוציות, הוא כשל בכל כך הרבה מקומות אחרים."להיות ג'ון מלקוביץ'" הוא אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בחיי, ואחד הסרטים שהכי התאכזבתי מהם. כל האלמנטים הנכונים היו שם, אבל איכשהו הם לא התחברו יחדיו לכדי סרט מספק. ב"המין האנושי" הם כן.

הדמיון בין שני הסרטים ממשיך בכך ששניהם משלבים ריאליזם הוליוודי עם פנטזיה בצורה ייחודית לחלוטין, שמן סתם שאובה לא מעט מחוקי המשחק של עולם הקליפים. התקדים היחידי שאני יכולה לחשוב עליו כרגע לשילוב דומה נמצא בספרים של דאגלס קופלנד, וממש כמו אצל קופלנד, גם אצל ג'ונז ואצל גונדרי המהלך הזה נעשה כדי להעלות שאלות פילוסופיות שגדולות על המציאות היומיומית בכמה מידות, למרות שהן לחלוטין רלוונטיות לקיום שלנו.

גם "להיות ג'ון מלקוביץ'" וגם "המין האנושי" מוכיחים שאפשר לעסוק בשאלות הגדולות גם בסרט מצחיק וקליל, ושניהם מהווים דוגמה לתשוקה של יוצרים אמיתיים שרוצים לנצל את המודעות הכמעט מוגזמת ואת הציניות של זמננו למשהו שמעבר לשעשועים האינטלקטואליים שבקליפים של פאטבוי סלים. אבל בניגוד ל"להיות ג'ון מלקוביץ'", "המין האנושי" מייצר איזון נכון בין אינטלקטואליזם טהור לבין רגש, בעיקר בזכות ארקט, שמצליחה להפוך את לילה מבהמה שעירה לדמות מלאכית וטהורה, דמות שאכפת לך ממה שקורה לה (גם אם אתה צוחק כשהיא מקבלת אותה בהפוכה). ורגש – למרות שיש אנשים שיראו בו מרכיב מיותר בתקופתנו – היה ויישאר אחד מאבני היסוד החשובים ביותר של המדיום הקולנועי.