הטוב, הרע והמכוער

לפני כשנתיים הפך היחס שלי לנינג'ה טיון מאמביוולנטי למתעלם. הוא היה אמביוולנטי מלכתחילה בגלל הסקאלה המתעתעת שעליה נעו בעקביות מוצרי הלייבל (והכוונה היא רק לאלה שיצאו תחת שמו ולא בלייבלים בנים כמו ביג דאדא): ממשעמם, דרך מנג'ס ועד מבריק. הוא הפך למתעלם אחרי שהריליסים שנתקלתי בהם גם אם עברו את רף השעמום התמקמו היטב במשבצת הניג'וס. הברקות? ככל ששמעו אוזני לא היו כאלה מאז האחרון של אמון טובין אי שם בחצי הראשון של 2000. אולי לא שמעתי מספיק, מבחינתי שמעתי די והותר.

אמון טובין עולה תדירות על הפטפון שלי, אני מייחלת לשובו של ואדים עם עוד סט מפנק, יש לי הרבה כבוד ליכולות המקצועיות של קולדקאט, מייסדי הלייבל, ולפני כמה חודשים הופתעתי מאוד מתגובתי האוהדת לאלבום של אמן הלייבל פאנקי פורצ'יני; אבל רק שלושה דיסקים חדשים (שני אלבומים וסינגל) שהגיעו בבוכטה הם שהחזירו את הנינג'ות, כמהות, לתודעתי. וגם את אותה סקאלה מתעתעת.

תואר המשעמם הולך בלי שום תחרות לאלבום "In the Red", של דיינמיק סינוקפיישן פרודקשנז, בקיצור DSP. האוריינטציה של הצמד היא היפ הופית, בטח שבדיסק הזה, שבו הם מארחים אם.סיז (מה שמעלה את השאלה למה הם לא משויכים לביג דאדא, אולי כי הם לא מספיק מגניבים). הקטעים של DSP הם כמו פסקולי היפ הופ קצרים: בחזית יש אם.סי, מאחוריו כמה שכבות של צלילים, וכל המרכיבים מתחברים זה לזה בהפקה מוקפדת. רק מה, הכל מרגיש חלול, כי אין שם טיפה של גרוב. חוץ מהאינטרו, שמשדר אולדסקול מגניב, כל שאר הקטעים כמה שהם מושקעים ככה הם מרדימים. למחרת השמיעה הראשונה של הדיסק חזר אלי זיכרון עמום: דיינמיק סינקופיישן בדינמו דבש לפני שנתיים וחצי בערך. לא זוכרת אם זאת היתה הופעה או שזה היה די.ג'יי סט של אחד מהצמד, אני רק זוכרת שזה היה משמים. האלבום הזה יודחק כנראה בדיוק כמו אותה מסיבה.

”Flying Wonders" של הומלייף מקבל את תואר המנג'ס, אך עם הסתייגות. הבסיס של הומלייף הוא שלושה מוזיקאים מנצ'סטרים עם עבר רוקרי ויכולות מוזיקליות רבות, שנוהגים לשתף פעולה עם שלל אנשים, קבועים יותר ופחות, עם מיומנויות ונטיות מקצועיות מגוונות (כלי מיתר, נשפנים, מקישנים, אלקטרונאים, זמרים וכו'). "Flying Wonders", האלבום הראשון של הומלייף בנינג'ה טיון, נשמע כמו ג'ם סשן אקספרימנטלי רב כלים ומשתתפים. יש בו פלורליזם צלילי, פלירטוט מתמשך עם מקצבים לטיניים ומקצבים שבורים ונטייה ברורה לקולות אנושיים מתוקים וללכלוכים אלקטרוניים. העיקר ההתנסות. כהרגלן של התנסויות, הן הרבה יותר נעימות או מעשירות את מי שעוברים אותן מאשר אלה ששומעים עליהם מגוף שני. הקטע הסוגר, שבו מוצגים משתתפי האלבום כבהופעה חיה, מנסח את ההרגשה שמתגבשת לאורך שמיעתו: על במה בחלל הולם זה עשוי לעבוד הרבה יותר טוב מאשר במכשיר הביתי.

הסינגל "שרימפ" של מיסטר סקראף סוגר את החבילה אם לא בהברקה אז באלגנטיות אוורירית. הבסיס: ג'ז; המילוי: קלידים, כלי הקשה, בס, מכונות; הרוח: פאנקית; ההרגשה: בריזה. מעורר סקרנות לגבי האלבום שבדרך. עוד דברים ששווה לחכות להם: אלבום של ואדים וסינגל של אמון טובין שיוצאים בסוף ספטמבר.