פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "עובדה" עם מאיר דגן: הרבה על המחלה, מעט על פוליטיקה

      מאיר דגן אמנם דיבר בפתיחות גדולה על המחלה שלו, אבל השתתק כל פעם שהגיע הרגע לדבר על מה שבאמת מעניין: עתידו הפוליטי, דעתו על נתניהו, התקיפה באיראן והאסיר איקס

      "עובדה" עם מאיר דגן: הרבה על המחלה, מעט על פוליטיקה

      אחת הקלישאות החבוטות והשגורות ביותר בעולם התקשורת היא צירוף המילים "השנה הקשה בחייו", המעטר את כותרות העיתונים על בסיס שבועי. זהו צירוף מילים מסתורי שיכול להתלבש באורח פלא על כל שנה בחייו של כל אדם, ובכל זאת, לראיונות "שנה קשה" יש סט נוקשה של כללים: המרואיין בהם תמיד עבר לאחרונה אסון גדול, סכנה גדולה או שפל חסר תקדים, אבל בעת הראיון הוא לעד יהיה מפויס יותר, שליו יותר, עשיר בתובנות על החיים ובעיקר מאוד שלם עם הדואט שהקליט עם עידן רייכל.

      כן, הדבר שהופך את ה"שנה הקשה" למה שהיא, הוא לרוב העובדה שבשנה שתבוא אחריה יש למרואיין משהו שהוא ממש צריך למכור. השנה הקשה היא התעלול השיווקי – היח"צ הוא המטרה. בגלל זה, ראיונות כאלה מתלבשים בדרך כלל טוב יותר על אנשים כמו אורנה דץ או מאיה בוסקילה, מאשר על ותיקי מערכת הביטחון מהזן של מאיר דגן. על ההחלטה של דגן לערוך ראיון שכזה ב"עובדה", בו הוא פותח את הלב ומספר על חוויותיו מניתוח להשתלת כבד שעלול היה לעלות לו בחייו, קשה לדבר בציניות או לגלוג ולו משום שדגן באמת עבר תקופה קשה, בכל פרמטר; ובכל זאת, רגע לפני שאילנה דיין מותירה אותנו דומעים ומעבירה ל"פרסומת" (שמשמעה, בשפתה המיוחדת, 40 פרסומות), ראוי לשאול מה היתה בעצם המטרה היח"צנית של הראיון הזה. הוא הרי לא קם בבוקר והחליט להתראיין כדי לחלוק. מה דגן ניסה למכור לנו?

      עובדה (צילום מסך)
      השנה הקשה בחייו. מאיר דגן, מתוך "עובדה" (צילום מסך)

      התשובה מובנת מאליה, ואף נרמזה בקריינות של דיין – דגן ביקש להזכיר שהוא אנושי ורך משחשבנו, ובאותה נשימה לרמוז שעוד לא אמר את המילה האחרונה, מהסיבה הפשוטה שהוא שוקל לקפוץ ראש אל מי המדמנה הפוליטיים. הבעיה היא שבניגוד למאיה בוסקילה – שתמיד נעדיף לשמוע אותה מספרת על חייה האכזריים ולא על המוזיקה שלה – כשראש מוסד לשעבר שוקל את המשך דרכו הציבורית, רצוי שיספר לא רק על חוויותיו מבית החולים. רצוי שגם יביע את דעתו על ענייני היום. ואת זה, למרבה הצער, דגן עשה בקמצנות מטרידה.

      נכון, הוא הזכיר שוב שמנע מנתניהו וברק מתקפה על איראן, ורמז שהיה שם מימד של שגעון גדלות מנהיגותי. וכן, תמיד מעניין לשמוע ביטחוניסטים ותיקים תוקפים את בכירי המערכת הפוליטית. אבל במאני טיים, כשהגיע הזמן לדבר על כשירות ראש הממשלה שלנו, דגן שמר על טקסטים דיפלומטיים מדוקלמים, התעקש שחשוב לא להיגרר לדיון פרסונלי (אמירה מוזרה – האם האישיות של מקבלי החלטות לא רלוונטית לכושר התפקוד שלהם?) והעדיף להסתתר בצל האמירות הנחרצות בהרבה של חברו דיסקין, אותו כינה "איש של אמת". שלא לדבר על ההתחמקות הווירטואוזית מכל סוג של התייחסות לפרשת האסיר איקס, שהותירה תחושה לא נוחה באופן מיוחד.

      עובדה (צילום מסך)
      רמזה שפניו אל הפוליטיקה. אילנה דיין, מתוך "עובדה" (צילום מסך)

      מה שכן קיבלנו, ללא שמץ של הסתרה, הוא תיאור מפורט של מסעות בין מחלקות רפואיות ברחבי העולם, ופתיחות מוחלטת של דגן בכל מה שקשור למלחמה שלו על חייו. הסיפור הזה היה לפרקים מרתק ולעתים מרגש – והיי, סביר שהוא גם הסיבה שלשמה רוב הצופים נצמדו על המקלט. אבל האמת היא שהוא לא היה רלוונטי. לא היה לו כל קשר עם מי שיש לדגן למכור. כאמור, קשה שלא להיתפס כציניקן גמור כשאתה מתייחס בחשדנות לסוג הפתיחות הזה, אבל בתום ראיון שבו לא היה מסוגל להתחייב לאמירה נחרצת אחת, אין מנוס מלקבוע שלדגן נוח עדיין להסתתר מאחורי השנה שהיתה, כשהוא בודק את השטח, בצעדים מהוססים מדי, לקראת השנה שתהיה.

      מה אתם חשבתם על הראיון? דברו על זה בפייסבוק