הדבר האחרון שהייתם מצפים למצוא ברשימת הקרדיטים לסרט דוקומנטרי ישראלי, שמתרחש בלבה של יפו, הוא את אחד השמות הגדולים בתעשיית הטלוויזיה העולמית, זה שחתום על כמה מהמוצרים הטלוויזיוניים המצליחים בעשור האחרון. אבל זה בדיוק מה שיקרה אם תציצו בשמות שחתומים על הסרט "רוקדים ביפו", שפותח פסטיבל "דוקאביב" 2013 שמתחיל היום (חמישי), והוא אחד התוצרים התיעודיים המעניינים שיותר שיצאו מכאן בשנים האחרונות: תמצאו שם את שמו של נייג'ל לית'גו, האיש ששמו חתום על תוכניות כמו "אמריקן איידול" ו"So you think you can dance", ושנחשב לגרסת האבטיפוס של סיימון קאוול בכל מה שקשור לשופט הנבזי של תוכניות מהסוג הזה.
ולא רק שלית'גו השקיע כסף ב"רוקדים ביפו", הוא גם הקדיש מזמנו, ישב בחדרי העריכה ונידב את דעותיו. "אני מאוד, מאוד מאמין בסרט הזה. הוא סרט יפהפה וחשוב", אומר לית'גו בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "הוא מדגים בדיוק איך ריקוד הוא שפה בין לאומית, מגשרת בין עולמות ולאומים וכל השאר לא חשוב. כשמפיקות הסרט (דיאן נאבטוף, נטע צוובנר-זייברט והילה מדליה ח.ג.) פנו אליי והציעה לי להיות מעורב בהפקה, אמרתי 'בהחלט!'. רק לעיתים נדירות יוצא לך להיתקל בסרט שמשלב ככה בין ריקוד לתרבויות שונות".
הסרט "רוקדים ביפו" בבימויה של הילה מדליה, שנבחר כחלק ממסלול ייעודי שנפתח בקשת להשקעה בסרטים דוקומנטריים המיועדים להפצה בבתי הקולנוע, עוקב אחר שובו של הרקדן הנודע פייר דוליין למחוזות ילדותו ביפו העתיקה. דוליין, ערבי נוצרי שנולד לאם פלשתינאית ולאבא אנגלי ועזב את הארץ בגיל צעיר, חוזר כדי ללמד ילדים יהודים וערבים לרקוד ריקודים סלוניים, מתוך אמונה שריקוד יכול לגשר על פערים תרבותיים וחברתיים.
הקשר של לית'גו, 60, לריקוד, נרקם עוד בילדותו באנגליה, כשהחל ללמוד ריקוד סטפס. מאז ועד היום נפשו קשורה בריקוד (רק בשבוע שעבר קיבל את פרס הכבוד מגאלת הבלט בלוס אנג'לס, על הקמת ארגון Dizzy Feet Foundation לתמיכה בחינוך לריקוד בארה"ב) אפילו שהקריירה שלו סחפה אותו לא פעם למחוזות אחרים. בשנת 2000 שימש כשופט בתוכנית הכישרונות הבריטית "Pop idol" והיה כה מרושע, שהעיתונות הבריטית נהגה לכנותו "Nasty Nigel".
לאחר מכן נבחר להפיק את הגרסה הבריטית של "הישרדות" והקים חברת הפקות מצליחה יחד עם שותפו, קן וורוויק. בשנת 2000 חבר לסיימון פולר ליצירת "אמריקן איידול". בשנת 2002, כשהוא כבר ממוקם בלוס אנג'לס, יצר את תוכנית הריקודים המצליחה במדינה, "So you think you can dance", שם הוא משמש עד היום כשופט זה שלעולם לא מהסס להטיח בפני המתמודדים את האמת בפרצוף, באופן הכי סיימון קאוולי ומרושע שיכול להיות. הוא גם היה מועמד פעמים רבות לפרס האמי, ובשנת 2011 אף זכה באמי הבינלאומי.
אבל כשהוא מדבר על ריקוד, נחשף דווקא הצד הרך והסנטימנטלי שלו: "ריקוד הוא משהו שמעורר בנו אמוציות חזקות מאוד, ואני מאמין שזו הסיבה שהקהל כל כך מתחבר לקונספט הזה. כמו שאמרתי, ריקוד הוא שפה בינלאומית שכולם יכולים להבין. בתוכנית שלנו אנחנו לא מהססים לגעת מדי פעם בנושאים רגישים ולקשור אותם לריקוד. היו לנו חולי סרטן, פליטים ממדינות, עשרות סיפורים מרגשים, והכוריאוגרפים לוקחים את הנושאים האלה ומוצאים דרכים מבריקות ויצירתיות לבטא אותם באמצעות תנועה".
מוזר לשמוע אדם ציני כמוך מדבר ככה.
(צוחק) "שמעי, ריקוד הוא בדמי מיום שאני זוכר את עצמי. אפילו אם תקחי תינוק, לא משנה מאיזה מוצא ומאיזה לאום, ותשמיעי לו מוזיקה, הוא יחייך וירקוד. בסופו של יום, אני רק כוריאוגרף קשוח, ואני אעשה כל מה שצריך כדי שאנשים ירקדו טוב".
לית'גו עצמו כבר הפסיק לרקוד לפני 24 שנים, כשעשה את המעבר הרשמי אל מאחורי הקלעים של תעשיית הטלוויזיה. לפני כעשור עבר גם סדרה של התקפי לב, מה שגדע באופן מוחלט כל ניסיון עתידי שלו לחזור לרקוד בעצמו. "היתה תוכנית בריטית שבה ביקשו ממני לרקוד שוב, באופן חד פעמי, לפני שנתיים. זה היה לי קשה מאוד. באותן הדקות של הריקוד נהניתי מזה, אבל לפני כן, בחזרות, הבנתי שהגוף שלי כבר לא בנוי לזה ובסופו של יום, זה לא היה משהו שנהניתי לעשות. הרבה יותר נוח לי בכסא השופט. וחוץ מזה, כשאני רואה איך אנשים רוקדים היום, אני חושב שלא הייתי באמת רקדן. הם כל כך אתלטים היום, כל כך מדהימים. תמיד אומרים שאם אתה לא יכול לעשות משהו, תלמד אחרים איך לעשות אותו".
איפה אתה נהנה יותר, על תקן השופט או המפיק?
"אני אהיה לגמרי כן איתך אחת העמדות מייצרת לי המון כסף, והשנייה ממלאת לי את הלב. זה הכל".
את פייר דוליין, כוכב "רוקדים ביפו", פגש לית'גו כבר לפני מספר שנים בניו יורק, אבל דוליין אפילו לא היה צריך להציג את עצמו. כפרסונה ידועה מאוד בקהילת הרקדנים העולמית, שהסרט "רוקדים" ("Take The Lead") בכיכובו של אנטוניו בנדרס מבוסס על סיפורו, לית'גו ידע מיד מי הוא. "המשנה של דוליין תמיד ריתקה אותי", הוא מספר. "בניו יורק הוא נהג לעבוד עם בני נוער במצוקה וללמד אותם ריקודים סלוניים. זה היה מרתק בעיניי, והוא גם הוכיח פעם אחר פעם שריקוד באמת יכול לשנות עולמות. לכן גם לא יכולתי לסרב כשהציעו לי להיות מעורב ב'רוקדים ביפו'".
אם ציפיתם למצוא כאן קשר או חיבה מיוחדת לישראל, אתם עומדים להתאכזב. נופי יפו שנשקפים בסרט לא ממש מעניינים את לית'גו. "אין ספק שהצילומים בסרט מרהיבים ויפיפיים, אבל העיקר בסרט בשבילי הוא הריקוד, לא הפוליטיקה. אף פעם לא ביקרתי בישראל, למרות שאני בהחלט צריך לעשות את זה מתישהו, אבל מה שחשוב בשבילי בסרט הוא השימוש שנעשה בריקוד כדי לחבר בין שני העמים, הוכחה שריקוד הוא לא רק עניין אמנות וצורת ביטוי, אלא גם דרך לקשר בין בני אדם. כשישבתי בחדר העריכה, לא אמרתי דבר על הנושא הפוליטי, והאמת גם שיוצרת הסרט ידעה בדיוק מה היא עושה, כך שהיא לא ממש היתה צריכה את האינפוט שלי. אותי עניין לראות איך אנחנו קושרים את כל הסיפורים הקטנים שבסרט לתמונה אחת גדולה".
אל תצפו גם לראות את לית'גו בביקור בישראל לכבוד השקת הסרט. הלו"ז שלו צפוף בימים אלה והוא טרוד לקראת גמר העונה ה-12 של "אמריקן איידול" בעוד כשבועיים, וגם צריך במקביל לרסן את ערימות השמועות שאופפות אותה, כמו למשל זו שטוענת כי מריה קארי תמצא את עצמה מחוץ לעונה הבאה, לטובת חזרתה של ג'ניפר לופז. "אני יכול לומר לך כבר עכשיו שהשמועה הזו לא נכונה", הוא אומר. "כל השופטים של העונה הזו היו נהדרים, כל אחד הביא לשולחן את הכישרון ואת נקודת המבט הייחודית שלו". מצד שני, הוא לא מכחיש את השינויים הצפויים, שוב, בעונה הבאה: "כקבוצה הם פשוט לא מסתדרים. איבדנו את הכימיה ביניהם בשלב מוקדם יחסית בעונה. אבל ככה זה בכל עבודה, אנשים לא תמיד מסתדרים. הכימיה שהיתה למשל בין ג'ניפר לופז, סטיבן טיילור ורנדי ג'קסון היתה הרבה יותר מוצלחת. אנחנו עוד לא בטוחים מי יישאר איתנו לעונה 13, אבל שינויים יהיו".
אולי התוכנית זקוקה לשופט מרושע חדש, סיימון קאוול סטייל?
"אני לא חושב ככה בכלל, אני חושב שזה באמת תלוי בכימיה בין השופטים. את יודעת, חשבנו שהרייטינג שלנו יקרוס אחרי העזיבה של סיימון, אבל עובדה שזה לא קרה, כך שכנראה אפשר להסתדר גם בלי שופט בריטי ונבזי (צוחק)".
עוד כמה שנים אתה חושב ש"אמריקן איידול" תישאר באוויר?
"אני לגמרי רואה אותה ממשיכה לעשור נוסף, לפחות. זה מדהים, את יודעת, כשהגענו לאמריקה, אני והשותפים שלי, ארזנו מזוודות רק לשלושה שבועות. לא חשבנו שזה יצליח בכלל, כי זה נראה מטורף להביא פורמט של תוכנית בריטית לאמריקה. היינו בטוחים שזה יהיה כישלון מוחץ. והנה אנחנו 12 שנים אחרי. אני בהחלט חושב שזה ימשיך עוד עשור, אפילו יותר. התוכנית הזו עוסקת בכישרון, ותמיד נמשיך לגלות עוד כישרונות ולתת להם הזדמנות לפתח קריירה. קחי למשל את ארבע הפיינליסטיות שלנו השנה אין לי ספק שכל אחת מהן תהפוך לדיווה ותייצר מוזיקה עד יום מותה. כמו שאני אמשיך לייצר טלוויזיה ולעסוק בריקוד עד יום מותי".
מסוקרנים לצפות ב"רוקדים ביפו"? ספרו לנו בפייסבוק