פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בלוג הקצה: התחליף המושלם לסופר פרי אנימלס

      הסולן של סופר פרי אנימלס מביא לפרויקטים הצדדיים שלו את כל הקסם שקצת אבד ללהקת האם בעשור האחרון, וגם – שני שירים נפלאים שמרחפים מעל הזמן. הבלוג השבועי של הקצה

      האזינו לשידורי רדיו הקצה
      לעמוד הפייסבוק של רדיו הקצה
      לכל הטורים של הקצה

      Neon Neon - Praxis Makes Perfect

      גריף רייז, סולן הסופר פררי אנימלז (יח"צ)
      גריף (צילום: יח"צ)

      הסופר פרי אנימלס היתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לרוק והפופ האלטרנטיבי באיים הבריטים בפרט, ובעולם בכלל, מיום יציאת "פאזי לוג'יק", אלבומם הראשון ב-1996, ועד, בערך, לאמצע העשור שעבר. הם הגיעו לשיאים מדהימים של ממש עם "Rings Around the World" מ-2001 ועם "Phantom Power" מ-2003 . שני האלבומים האלה מיקסמו את כל מה שהם עשו עד אז, התרכובת חוצת הז'אנרים והססגונית שלהם של פופ פסיכדלי שמגיע מאינסוף מקורות השראה, וריככו אותה רק קצת – מספיק כדי להפוך בו זמנית לגדולים מתמיד בקרב הקהל המתעניין ולטיפה קטנה וזוהרת בצניעותה גם באוקיינוס המיינסטרים הבריטי. את עובדת היותם ווירדוז נהדרים הם לא שינו לרגע. אבל איכשהו עם הציפיות הגוברות מהם להוציא אלבומי מופת אחרי השיאים הללו ,היה נדמה, לפחות לאוזניי המעריצות והסובייקטיביות, שהם מתחילים להתקשות לעמוד בציפיות, ושמאז אף אחד מאלבומיהם לא נגע בשיאי כל אלה שקדמו לו (ללא יוצא מן הכלל).

      רק מה, במקביל התרחש תהליך מעניין. גריף ריס הסולן יצא לקריירות מקבילות, הן כאומן סולו והן כחצי צמד עם מפיק ההיפ-הופ הניסיוני בום ביפ. וככל שהלהט של להקת האם לא נגע בשחקים, כך מה שהיה נדמה שריס עשה על הדרך, כפרויקטי צד עם פרופיל נמוך למדי, הניב פירות מלהיבים ומרגשים באופן עקבי. עד כדי כך שהדבר המצער היחיד בהם הוא שהסופר פרי אנימלס לא חתומים עליהם. "Stainless Style", אלבום הבכורה שלו עם בום ביפ בתור הצמד ניאון ניאון מ-2008, הוא חגיגה מוזרה של פופ אייטיזי מסונתז והיפ-הופ אמריקאי, כשבחזית הכל השירה המקסימה, הכמעט זאבית ונטולת הפומפוזיות של ריס. האלבום החדש של ניאון ניאון, "Praxis Makes Perfect", ממשיך את קו האינדי-פופ המסונתז, אבל איכשהו הולך עוד כמה צעדים אחורה בזמן בכל מה שקשור להשפעות, ומתכתב עם אלקטרוניקה מוקדמת עוד יותר מזו שהשפיעה על קודמו - גארי ניומן, קראפטוורק ואולטראווקס של השנים הראשונות. גם את הפופיות שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתר של OMD והפט שופ בויז אפשר למצוא פה, במיוחד ב ”Shopping (I Like To)”, שיר שמסתלבט בקטנה על האחרונים, שמגיעים בקרוב להופעה בארץ. ומבלי להתהדר בזה יותר מידי, טקסטואלית בכלל מדובר באלבום קונספט על המו"ל והאקטיביסט האיטלקי המנוח ג'אנג'קומו פלטרינלי. עוד בין ממתקי האינדי-פופ המשונים שממלאים את האלבום הזה נמצא "דוקטור ז'יוואגו", לו לגמרי מגיע להפוך לאחד מלהיטי האביב (או מה שנשאר ממנו), ו"Mid Century Modern Nightmare".

      הסינגל הזה, שהוא גם האנרגטי בשירי האלבום, הוא אחד השירים הכי מדבקים, כיפיים ועצובים בו זמנית של השנה, ותודו שזה יכול היה לתאר בקלות גם לא מעט שירים מושלמים של הסופר פריז.

      (קוואמי)

      מחוץ לזמן

      בלי איזה קונספט גדול מאחוריהם, הנה שני קטעים שעושים את השבועות האחרונים שלי להרבה יותר קלים. הקטע הראשון שייך לטודלה טי, סוג של ילד פלא בריטי שהתברג מהר כמפיק מצליח המטייל בין דאנס הול וגאראג' להאוס ואלקטרו.

      כבר הרבה שנים שאני עוקב אחריו מרחוק, בעניין הולך ופוחת, פוחת והולך, עד שהגיע הקטע הזה. "Worst Enemy" הוא בלדת סול אלקטרונית, שהכוח שלה הוא באיפוק ובצמצום. אל המיקס מבליחים מדי פעם תפקידונים שממקמים את השיר הזה באקלים הצלילי של 2013, כשהשלד של השיר - עם הקול החם והמתוק והקצת רגיל של Shola Ama, התופים הפשוטים והשטיח העמום - הופכים אותו לעל-זמני.

      גם הקטע השני הוא שילוב מוצלח בין משהו עכשווי למשהו שמעבר לזמן. Owiny Sigoma Band הוא פרויקט של מוזיקאים מקניה ביחד עם מוזיקאים אנגלים, ובאלבום השני שלהם הטון הוא הרבה יותר אלקטרוני. "Nyiduonge Drums" הוא בסופו של יום קטע יו-קיי גראז' עם תבלין קנייתי, משהו שצריך לככב בפסטיבל נוטינג היל. הוא הופך למלהיב עוד יותר כשמקשיבים לאלבום כולו, שממשיך מסורת מפוארת של מוזיקה אפריקאית מסורתית פוגשת מוזיקה מערבית מודרנית.

      (נדב רביד)

      איזה שיר הכי אהבתם השבוע? ספרו לנו בפייסבוק