בימים שבהם פוליטיקאים מתקשרים עם הקהל דרך עמוד הפייסבוק שלהם, תעמולת הבחירות הטלוויזיונית כבר מזמן איבדה את העוקץ. אך בשלהי שנות השמונים, היא הכריעה גורלות. כולם מודעים לדרך שבה איפשרה לג'ורג' בוש האב למחוץ את יריבו הדמוקרטי דוקאקיס, וכולם כאן גם זוכרים כיצד הקלה על הליכוד לבלום את המערך, אבל מתברר שבצ'ילה של 1988 היה לה תפקיד עקרוני עוד יותר.
אז, זה קרה לאחר 15 שנות שלטון דיקטטורי של הגנרל פינושה. במדינתו הוא הצליח להדוף ביד רמה את כיסי ההתנגדות, אך בעקבות לחץ בינלאומי נאלץ לערוך משאל עם על המשך כהונתו - "כן" היה מנציח את אחיזתו הטוטליטרית, "לא" היה פותח דלת לדמוקרטיה. נוסף לזאת, במה שיתברר כמהלך מהותי עוד יותר, העריץ נדרש גם לרופף לראשונה את כבלי הצנזורה שלו, ולהעניק לאופוזיציה זמן מסך נדיר: 15 דקות בהן יוכלו לשדר תעמולה נגדו. הוא לא חשש שתהיה לכך משמעות, גם אף אחד אחר בצ'ילה לא האמין בזאת, אבל הקמפיין תפס תאוצה ועשה את הלא ייאמן.
השתלשלות העניינים הזו עומדת במרכז "לא" ("No") של הבמאי הצ'יליאני פבלו לרין, הנקרא בשם הפתק שמתנגדי פינושה קראו לשים בקלפי. דרמה זו מבוססת על דברים שקרו באמת, אך כיאה לסרט עלילתי יש בה הבט בדיוני: דמותו הפיקטיבית של רנה, מנהל הקמפיין, שמשלבת את האישיות של כמה מן האנשים שלקחו חלק במסע התעמולה.
בגילומו של גאל גרסיה ברנל, רנה מתגלה כאנטי-גיבור קלאסי, סטיל ריק בליין ב"קזבלנקה": אדם ציני ואגוצנטרי לחלוטין, שברגע המכריע, המצפון שלו בכל זאת מתעלה ומחייב אותו למלא את תפקידו בהיסטוריה. במקרה זה, מדובר בנצר למשפחה מיליטנטית, שמכר את נשמתו לקפיטליזם, עובד כבכיר במשרד פרסום ואפילו לא מתכוון להצביע במשאל העם. רק בעקבות תזכורת כואבת לאכזריות המשטר הצבאי, הוא נמלך בדעתו ולוקח על עצמו את הובלת הקמפיין.
בנתוניו הפיזיים המרשימים ובאישיותו השקטה והטעונה, רנה מזכיר מעט גם את דון דרייפר, ואף המעקב אחר עבודתו במסע הבחירות נראה לעתים כמו קטע מפרק מוצלח של "מד מן". בהתאם לכך, הסרט חושף אותנו לאחורי הקלעים של הקמפיין, ומעניק שיעור שמומלץ לכל פרסומאי ואיש תעמולה ללמוד.
יותר מכל, מעניין לראות כיצד מתנגדי פינושה נאלצו לפעול נגד האינסטינקטים שלהם: מובן כי הנטייה הטבעית של מי שמנסה למכור את "הלא" היא ללכת לכיוון נגטיבי ולהציג את כל האספקטים השליליים של המשטר הטוטליטרי, וברור שלא חסרו כאלה. אך במהרה, הבינו אנשי הקמפיין כי ציבור הבוחרים, כמו כל קהל, לא מתעניין בעבר ובכל הדברים הרעים שקרו בו, אלא חושב בעיקר על העתיד וחפץ לקבל תמונה חיובית שלו. לכן, היה עליהם לדבר בשפה של ה"כן", ולהציג את כל הפלוסים שיבואו אם ילחצו על המינוס. כל זאת הם עשו בעזרת טריקים פרסומיים שמזוהים עם מוצרים מסחריים יותר מאשר עם מיליטנטיות פוליטית למשל, ג'ינגלים, צבעי קשת, צילומים פוטוגניים ומחויכים וסלוגן קליט שהבטיח להשכין מיידית אושר.
את ההתחבטויות וההחלטות הפרסומאיות מביא הסרט אל הבד בדרך שמרגישה אותנטית לגמרי. לא רק בגלל שהוא משלב בתוכו את סרטוני התעמולה המקוריים, ואלה יותר אייטיזיים ברוחם מאשר שידורים חוזרים של "בשעה טובה עם מני פאר", אלא מפני שבכל רגע ורגע אנו חשים ברחובות סנטיאגו של שלהי שנות השמונים. זאת, הודות לצילום הווידאו האמיץ שנאמן לרוח הימים ולהיצמדות של המצלמה לדמויות ולהתרחשויות, לעריכה האינטנסיבית, לתצוגות המשחק שנראות אמינות לגמרי ולפינג-פונג המילולי שנשמע אמיתי לחלוטין, וכן להימנעות משטיקים קולנועיים מלאכותיים.
יהיה טוב. התשדיר המקורי של הקמפיין:
בכך, מדובר כאן במעין אח אמנותי של "כוננות עם שחר", שהציג בדרך דומה למדי אירוע היסטורי מהותי. לפיכך, כמוהו גם הוא מעט עכור, ולא בדיוק יפה ומענג לצפייה, אך זה לא נורא בכלל. בדומה לקתרין ביגלו במותחן על חיסול בן-לאדן, הבין היוצר הצ'יליאני שקולנוע אינו תמיד רק תחרות יופי או קרב על למי יש את האפקטים החדשניים יותר ומי יככב באינסטגרמים של סטודנטים לבימוי. לא - בהיותו חלק מן החיים, לפעמים השאלה בקולנוע היא איך לוקחים את המציאות ומפרידים ממנה בעדינות פיסה כדי להביא אותה אל הבד בלי לפגוע באופי המקורי שלה, מורכב ומחוספס ככל שיהיה. "לא" עושה זאת בהצלחה יתרה, ולכן הוא ראוי לביקורות המשתפכות מסביב העולם (92 ברוטן טומטוז), להצלחתו הקופתית ברחבי תבל ולפרגון הממסדי, כולל מועמדות לאוסקר. זהו אכן לא רק אחד הסרטים הטובים של השנה אלא גם אחד החשובים שבהם.
נוסף לכך, הוא גם אחד ההגונים והחכמים שבהם - כיוון שבדיוק כמו "כוננות עם שחר", גם בו הסנטימנטליות וההרואיות קיימות, אך רק עד גבול מסוים. "לא" מסרב למצות עד תום את הפוטנציאל שלו לרגש ולעורר השראה. תחת זאת, יש בו מלנכוליה ואמביוולנטיות, שכמו במותחן על בן לאדן, גם כאן משתקפים בפניה של הדמות הראשית. רנה כמעט ולא מחייך פעם אחת, וגם כשנראה כי הצליח במשימתו הבלתי אפשרית והפיל את הדיקטטורה, הבעתו נעה בין החתומה לדו-משמעית.
העגמומיות המסוימת הזו נובעת מן המודעות של יוצר הסרט לארין למגבלות ניצחונם של מתנגדי פינושה. קודם כל, מפני שקצת יותר משני עשורים לאחר התרחשותו, הוא יודע את מה שהם לא ידעו - שגם לאחר המהפך הדמוקרטי, צ'ילה תיוותר אחת המדינות הלא שוויוניות בעולם, מה שעדיין מוביל לגל בלתי פוסק של הפגנות אלימות. רוב מי שהצביעו "לא" בזמנו, עדיין לא יכולים להיות מרוצים.
חשוב מכך, לאורך כל דרכה ובעיקר בסופה מעלה הדרמה הזו אל פני השטח את הבעייתיות שבקמפיין השמאל ובניצחונו: הרי כדי להביס את הקפיטליזם, הוא השתמש בנשק שלו, מכר את הצדק החברתי כאילו היה פחית קולה, זימר בשבחי הדמוקרטיה כאילו היתה מכונית חדשה והתייחס לבוחרים כאילו מה שמעניין אותם הוא איזה משתי המחנות ידאג להם לטלוויזיה גדולה יותר.
היו כאלה שאמרו שזה לא נורא, כי המטרה מקדשת את האמצעים ומי בכלל יזכור איך פינושה נפל - העיקר שהוא הודח. אבל היו גם כאלה שאמרו שזה דווקא ניצחון פירוס, שזו עדות נוספת לכך שקרל מרקס הפסיד למרקס אנד ספנסר, ושהשמאל בעצם הסכים להיכנע לקפיטליזם הרבה לפני ההליכה לקלפי.
כיאה למתינות, המורכבות וההגינות שלו, "לא" אינו נוקט עמדה מובהקת לחלוטין באשר לכך. במקום לספק תשובות, הסרט עושה משהו חזק יותר, שמשאיר אותו בלבם ובמחשבותיהם של הקהל. הוא מניח לצופים להתחבט בסוגייה, ובהתאם לכך שולח אותם הביתה עם התהייה הרלוונטית מתמיד - האם אפשר לנצח את המטריקס, או שמא שתי האופציות היחידות בימינו הן להפסיד לשיטה או להפוך לחלק ממנה?
מתכננים ללכת ל"לא"? ספרו לנו בפייסבוק