איך אתם זוכרים את ג'יימס בראון? מוזיקאי כריזמטי נדיר? הסנדק של הסול? אדם מורכב שמצד אחד שר לאשתו כמה משירי האהבה הגדולים של כל הזמנים ומצד שני מכה אותה עם צינור מתכת? לא משנה איזה דמות של בראון חקוקה לכם בראש, תהיו בטוחים שזה אפילו לא עשירית מהאדם האמיתי - שכן האיש בעל אלף צעדי הריקוד היה גם בעל אלף פרצופים. חלק נחשפו בשיריו, חלק בהופעות המיתולוגיות שלו וחלק בראיונות שביצע על מגוון נאה של סמים, אבל לתפוש את ג'יימס בראון במלואו זו כבר משימה לדורות הבאים.
אילולא היה הולך לעולמו בערב חג המולד של שנת 2006, בראון היה חוגג היום את יום הולדתו ה-80. בדומה למגוון הרחב של חלקים סותרים באישיותו, גם הזכרון של ג'יימס בראון התפזר לאינסוף כיוונים שונים. אפשר אולי להבין חלק מהגאונות המוזיקלית והתדמיתית שלו בעזרת עובדה אחת פשוטה: בראון הוא המוזיקאי המסומפל בהיסטוריה, וזו היא כנראה המחווה הקולקטיבית הגדולה של עולם המוזיקה, גם אם זו לא היתה הכוונה.
בראון בראיון טיפוסי:
עד סוף שנות ה-70 בראון כבר היה בדרך למטה. מהפכת הFאנק הסקסית שלו כבר התרחשה ודעכה ועכשיו כל מה שנותר ממנה זה הגרסה הלבנה והנקייה - הדיסקו. 20 שנות קריירה אמנם לא עייפו את מי שכונה "האדם שעובד הכי קשה בעסקי השעשועים", אבל נדמה שהקהל כבר התעייף בעצמו ותקליטיו של בראון נמכרו, אבל פחות. רק שאז קרה משהו מעניין. ילדי השכונות, אלו שההורים שלהם אהבו את בראון כשהיו צעירים, גילו מחדש את הסנדק. גם אם התדמית שלו היתה מעט מיושנת, התלבושות נראו מעט בלקספלויטיישן והתסרוקת היתה מעט פיאה, הגרוב שלו נשאר רענן כתמיד. בעיקר, קטע בן 20 שניות שעיצב את ז'אנר ההיפ הופ.
השיר "Funky Drummer " של בראון שיצא ב-1970 סומפל לא פחות מ-600 פעמים. ברובן, מדובר בברייק אחד קטן שנשמע בדיוק ב-05:35. ביט קצרצר ועוצמתי, שמונה תיבות בלבד, 81 בי.פי.אם. השיר היה סוג של אלתור מוקלט על בסיס קצב קבוע, כשבראון עצמו זורק כמה מילים פה ושם כדי לשלהב ולהניע את הלהקה. זה מסוג הקטעים שיפציצו בהופעות חיות אבל ישוחררו כבי סייד פשוט בתקליט. בהקלטה הזו משהו היה שונה. דקה לפני הברייק אפשר לשמוע את בראון מנחה את הנגנים "לתת קצת למתופף" באימרה שתזכר לדורות. רגע אחרי הוא פונה למתופף קלייד סטבלפילד ואומר "אתה לא צריך לעשות שום סולו, רק תמשיך עם מה שיש לך". כשהוא סופר עד ארבע והברייק מתחיל, מתחילה גם תנועת ההיפ הופ על ברכיו הקופצניות.
מהרגע שבו ההיפ הופ פגש את הסאמפלר, בערך באמצע האייטיז, סיפור האהבה בין ג'יימס בראון לאמנות הגזור-הדבק הפוסטמודרנית הזו נשמע מכל בומבוקס. הברייק הזה, יחד עם כל ברייק נוסף שהצליחו לגזור משירי בראון, הפכו לפסקול שנות הזהב של ההיפ הופ. בתקופה מסויימת היה נדמה שאמני היפ הופ חתומים על חוזה שמחייב אותם להכניס לפחות איזה גניחה של בראון לתוך המוזיקה שלהם. וויל סמית, פיט רוק, אייס טי, דה לה סול, אר קלי, ראן די.אמ.סי, אל אל קול ג'יי וכמובן, פאבליק אנמי. האחרונים הנציחו גם את חיבתם לברייק במשפט הפותח את השיר החשוב "Fight the Power" כשצ'אק די הכתיר את צלילי המתופף הפאנקי לפסקול של קיץ 1989 באופן רשמי.
ההיכרות המחודשת עם בראון הזניקה את הקריירה שלו והחזירה אותו לעניינים. כלומר, זה מה שהיה קורה אם הוא לא היה מבלה את מיטב השנים האלה בכלא, אחרי שברח מהמשטרה במרדף מכוניות. עד שהשתחרר ב-91 לאחר שריצה שלוש שנים, השימוש בסימפול של ג'יימס בראון כבר הפך לקלישאה, ובשלב הזה גם אמני מיינסטרים כבר הכירו היטב את ליין התופים האגדי. ג'ורג' מייקל, ניו קידז און דה בלוק ואפילו שינייד אוקונור כבר השתמשו בסימפול, ואפילו החלו לצוץ פארודיות על התרגיל הנדוש, כולל שיר של הסימפסונס (עם ג'אזי ג'ף) ושיר של להקת הרוק הבריטית "Pop Will Eat Itself" שערבב את הסימפול עם טקסט משעשע על הבעיות של בראון עם החוק.
זה לא נעצר שם. סימפולים של ג'יימס בראון המשיכו להיות חלק מז'אנרים מוזיקלים שונים כשהביטים המהודקים והזעקות שלו העזרו להיוות בסיס לסגנונות מוזיקלים נוספים כדראם אנד בייס (שוב "פאנקי דראמר", הפעם בקצב כפול), ג'אנגל וכל מה שיש בו קמצוץ גרוב. אפשר למצוא את תבניות המוזיקה שלו גם בטכנו, דאנס וכמעט כל מוזיקה אלקטרונית. למעשה, רוב מוזיקאי הפופ כיום הושפעו מבראון בדרך ישירה או עקיפה, דרך הסנדק עצמו או דרך אנשים שלמדו ממנו לעשות מוזיקה ולתפוס במה. אנשים כמו מיק ג'אגר, מייקל ג'קסון, פרינס וכמובן, כל ראפר מאז 1987.
בראון לא רק השפיע על תפיסת הקצב של ההיפ הופ, אלה גם על הגישה, השפה, הלבוש והתדמית. האופן שבו הוא היה מתקשר עם הלהקה שלו ועם הקהל, קיצוץ המילים החד ואפילו האופן שבו הוא נכנס לשיר עם הספירה הזו, השפיעו על תרבות שחורה ומשם על העולם כולו. וזה עוד מבלי להגיד מילה על הפוליטיקה שבהיותו אדם שחור, נאה וגאה. אבל עזבו אתכם, בראון היה רוצה שיזכרו אותו עבור המוזיקה, ואין כבוד אולטימטיבי מלהחיות מחדש את המוזיקה שלו. עבור בראון, זה קורה גם 50 שנה אחרי הפריצה שלו. חוץ מזה, כל מה שמסביב לא באמת חשוב. העיקר שיעשו את זה Fאנקי.
איזה שיר של ג'יימס בראון אתם הכי אוהבים? דברו על זה בפייסבוק