וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כריסטופר גסט, האבא של המוקומנטרי, מגיע לטלוויזיה

עפר סקר

10.5.2013 / 14:14

בלי ההשראה של כריסטופר גסט, "תרגיע", "משפחה מודרנית" ו"המשרד" לא היו נולדות, אך הוא מעולם לא קיבל קרדיט. עכשיו, סנדק המוקומנטרי מגיע לטלוויזיה כדי להתחרות ביורשיו

ביום ראשון הקרוב תעלה ברשת HBO בארצות הברית הסדרה הקומית החדשה "Family Tree". מי שיצפה בפרומואים שכבר שוחררו לקראתה עלול לסבול מתחושה קלה של דז'ה וו: הנה לכם עוד סדרה קומית משפחתית, שעוקבת אחר המוזרויות של שלל דמויות מבעד לעיניו של הבן השפוי-יחסית, ומצולמת – איך לא – בסגנון מוקומנטרי. יש פה אמנם איזה סיפור מפותל על עבודת שורשים וחפצים מסתוריים, אבל האווירה הכללית די מוכרת. אחרי "משפחה בהפרעה", "משפחה מודרנית", הסדרות של ריקי ג'רוויס ועוד איזה 400 קומדיות עם מצלמת כתף ודמויות שמדברות אל הצופים, הקונספט הזה נשמע שחוק במיוחד, ומי שעומד מאחוריו נחשד אוטומטית בגניבה.

אלא ש"Famliy Tree" היא הכל חוץ מגניבה. למעשה, היא ריקליימינג. האיש שיצר אותה הוא כריסטופר גסט, ששמו אולי לא מוכר בכל בית, אבל בלעדיו כנראה שלא היו "המשרד", "מחלקת גנים ונוף" או "תרגיע". גסט, לא פחות, הוא האבא של המוקומנטרי כפי שאנחנו מכירים אותו.

גסט נולד ב-1948 בניו יורק, למשפחה אנגלית-אמריקאית עם שורשים יהודיים חלקיים. אביו הוא צאצא למשפחת ברונים, וגסט עצמו נושא כיום בתואר "הברון היידן-גסט החמישי". השילוב של רגישות קומית בריטית, נטורליזם אמריקאי ועקבות של הומור יהודי עשויים להסביר את הפרסונה הקומית שפיתח בהמשך, אבל בצעירותו גסט בכלל לא תכנן על קומדיה, ורצה לנגן. כנער למד קלרינט ומנדולינה ואפילו עבד עם ארלו גת'רי בתחילת דרכו, אך המפגש המוזיקלי המשמעותי יותר שלו היה עם מייקל מק'קין, חבר אמריקאי לספסל הלימודים שהתחיל לנגן איתו עוד כנער. שנים לאחר מכן הם יהפכו ביחד עם החבר הנוסף הארי שירר ללהקה הפיקטיבית המפורסמת בעולם.

ב-1983 קיבל רוב ריינר, אז עדיין שחקן שהיה מוכר מתפקידו כ"מיטהד" ב"הכל נשאר במשפחה", תקציב פיתוח לסרט בבימויו. בדרך כלל תקציבים כאלה משמשים לכתיבת תסריט, אבל ריינר, שהיה מיודד עם גסט, מק'קין ושירר, החליט להשתמש בכסף כדי לצלם דקות ספורות של סרט דוקומנטרי מזויף בכיכובם של חבריו, על להקת רוק כבד בריטית שירדה מגדולתה. כל החומרים שצולמו היו מאולתרים, והרעיון היה להראות למנהלי האולפנים שאפשר ליצור סרט מהסוג הזה בלי תסריט. היום זה נשמע טריוויאלי – סרטונים מאולתרים עולים ליוטיוב בקצב מסחרר, והרבה פעמים הם משמשים קרש קפיצה אל עולם התקציבים הגדולים – אבל בשנות ה-80 זה התפרש כאקט אובדני כמעט. למרבה המזל, האולפנים התרצו והעניקו תקציב (מינימלי יחסית – 2.5 מיליון דולר) ליצירת קומדיה מוקומנטרית באורך מלא: "ספיינל טאפ".

במבט לאחור, לא יהיה מוגזם לטעון ש"ספיינל טאפ" מ-1984 היא אולי הקומדיה החשובה ביותר, ובטח המצחיקה ביותר, של 40 השנים האחרונות; בזמן אמת, לעומת זאת, ההצלחה שלה היתה צנועה במקרה הטוב. כשהסרט יצא, המוקומנטרי בקושי נחשב לז'אנר ובטח שלא היתה לו שפה מובחנת. בהקרנות המבחן טענו הצופים ש"המצלמה רועדת מדי", ורבים מהם בכלל לא הבינו שמדובר בקומדיה ולא בסרט תעודה (בעידן שלפני ויקיפדיה היה קל להאמין שקיימת להקת רוק בריטית גדולה שלא שמעת אליה). מה שבכל זאת שבה את לב הצופים הוא דמותו של נייג'ל טפנל, גיבור הסרט בגילומו של גסט, גיטריסט הלהקה שטבע מטבעות לשון כמו "זה מגיע עד 11" ו"אי אפשר לחפש טביעות אצבע על קיא". חשוב להבין ש"ספיינל טאפ" הוא אמנם סרט הבכורה של ריינר, אבל כיוון שהמוזיקה של הלהקה הפיקטיבית במרכזה נכתבה על ידי חבריה, והתסריט כולו מאולתר, זו יצירת אנסמבל בכל אספקט; במובן הזה גסט, שתפס את רוב זמן המסך, היה דמות משמעותית לא פחות ואולי יותר מריינר בעיצוב הסגנוני של הסרט, שהפך בהמשך לסגנון של כל הז'אנר.

אז "ספיינל טאפ" לא הצליח בזמן אמת, אבל את האדוות שלו אפשר לחוש בקלות עד היום: הוא הזניק את קריירת הבימוי של ריינר ("אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי"), הפך ליצירת קאלט שנכנסת היום לרשימות "100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים" במיטב המגזינים, השפיע על דורות של יוצרים ואפילו יצר ביקוש להופעות של הלהקה הפיקטיבית שבמרכזו – גסט, שירר ומק'קין מופיעים עד היום, מדי פעם, בפסטיבלי רוק ענקיים בתור הדמויות מהסרט. אבל היחיד מבין יוצרי הסרט שהחליט להמשיך ולשאת את לפיד המוקומנטרי במו ידיו הוא גסט עצמו, שהפך לבמאי הבית של הז'אנר. במקביל ליצירת קומדיות "סטנדרטיות" ולקריירת משחק על אש קטנה, החליט גסט לאסוף סביבו אנסמבל של מאלתרים ולצלם סרטים באותה שיטה בה צולם "ספיינל טאפ". בדרך זו צילם את "מחכים לגופמן" מ-1997, שעוסק בקבוצת תיאטרון קהילתי; "כוכב התערוכה" מ-2000, על תחרויות יופי לכלבים; ו"משב רוח מוזיקלי" מ-2003, מעין איחוד לא-רשמי של "ספיינל טאפ" בו גילמו גסט, מק'קין ושירר חברי להקת פולק אגדית.

את התסריטים (המאוד כלליים, כאמור – אלה קווי מתאר מופשטים שהשחקנים מאלתרים בתוכם) לכל הסרטים הללו חיבר גסט ביחד עם יוג'ין לוי, שלמרבה הצער מוכר לרובנו יותר מתפקידו כאבא שמוצא את הבן שלו מאונן לתוך עוגה ב"אמריקן פאי". ביחד הם המשיכו ליצור בז'אנר הקווירקי והלא-מאוד-פופולרי הזה סרטים שלא זכו לתשומת לב רבה, אך שיכללו את הסגנון הקומי הלא מתאמץ, הכאילו-אגבי שלהם. גסט, מצידו, נהנה להיכנס כשחקן לעורן של דמויות שונות בצורה קיצונית בכל סרט, ונראה היה שנוח לו עם מעמדו כדמות שולית עם קהל מעריצים קטן ואדוק בז'אנר הבית שלו. בינתיים הוא גם התחתן עם ג'יימי לי קרטיס, מה שבאמת לא השאיר לו שום סיבה להתלונן.

אבל היה, כאמור, מי שכן המשיך לעקוב אחר גסט ופעילותו: לארי דיוויד שדד ממנו את שיטת העבודה המאולתרת ל"תרגיע", ואילו ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, מעריצים מושבעים, החליטו להשתמש בז'אנר המוקומנטרי ליצירת "המשרד", שהפך לזיכיון עולמי ענק. בראשית המילניום הביאו שתי הקומדיות הללו, כמעט במקביל, את הסגנון הייחודי של גסט אל ההמונים (לפחות במקרה של "המשרד" בהשראתו הישירה והמוצהרת) והשלימו את המהפכה הקומית שהאיש התחיל עוד ב-1984. שתיהן עשו זאת דווקא על המסך הקטן; שתיהן גם גררו גל עצום של חיקויים.

קטע מתוך הספיישל "ריקי ג'רוויס פוגש את כריסטופר גסט":

אלא שבאופן אבסורדי, במקום להפוך אותו לאגדה חיה, היורשים של גסט קצת מחקו אותו מהמפה. מלבד "ספיינל טאפ", הסרטים שלו לא זכו לעדנה מאוחרת בקרב הקהל הרחב, והעובדה שהמוסכמות שעזר לנסח הפכו ללחם והחמאה של הסיטקום האמריקאי, קצת רוקנה את היצירה שלו מכל מה שהיה מובחן וייחודי בה. "והזוכה הוא...", סרטו מ-2006 שלשם שינוי גם הופץ בישראל, אמנם השתמש בקאסט הקבוע שלו (פלוס הופעת אורח של ג'רוויס) ושמר על שיטת העבודה המאולתרת, אבל כבר לא היה מוקומנטרי. באותה תקופה החל גסט לפזר הצהרות על כך שהז'אנר כבר לא ממש מעניין אותו. זה נראה כמו סוף עגום במיוחד לסיפורו של גסט, המשה של הקולנוע התיעודי המזויף: האיש שהביא אותו לארץ המובטחת, אבל לא זכה לדרוך עליה.

בגלל זה "Family Tree", שגסט יצר ביחד עם השחקן ג'ים פידוק, אולי נשמעת כמו צעדה שחוקה אל תוך טריטוריה טלוויזיונית מוכרת לעייפה – ויכול להיות שזה כל מה שהיא תהיה – אבל מתחשק להאמין שזה יהיה סיבוב ניצחון. יש משהו מתוק באפשרות שגסט יגיע מהקולנוע אל הטלוויזיה רק כדי ללמד את כל הזאטוטים שגדלו על ברכיו איך עושים את זה נכון, לקצור את התהילה שהגיעה לו מאז ומתמיד ולקבע את מעמדו בקאנון. השאלה היחידה היא אם ב-2013, אחרי שטחנו למוקומנטרי את הצורה בכל מדיום אפשרי, זה לא מאוחר מדי.

צפיתם בסרטים של גסט? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully