פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אמיר גוטפרוינד לא יכול להרשות לעצמו ספר פחות ממעולה

      אמיר גוטפרוינד הוא סופר מצוין, ממתי המעט שאפשר לומר עליהם שהם לא כותבים מספיק. אבל כששמים את הכישרון הגדול שלו בצד, מגלים ש"מזל עורב" מתחיל נפלא ונגמר סביר

      הקדשות הן בדרך כלל עניין אישי, לעתים קרובות אינן קשורות כלל לתוכן הסיפור שמובא אחריהן. ב"מזל עורב", הרומן החדש של אמיר גוטפרוינד, ההקדשה מומלצת לקריאה ואפילו הכרחית. "לנטע שמיר ז"ל, אשתי, אהובתי. ספר ראשון בלעדייך". מכמיר, מעורר הזדהות וגם רומז על הנושא המרכזי: התמודדות עם צער ואובדן.

      הגיבור של "מזל עורב" הוא איש חסר שם, מובטל הייטק שבנה חברה במו ידיו רק כדי לראות את העובדים שמתחתיו דוחקים אותו החוצה; היחסים עם בת זוגו החלו באהבה מסתורית והסתיימו במפתיע בעזיבתה עם שתי מזוודות בידיה; אלי אחיו, עו"ד לענייני גירושין, קרוי על שם דודו שעבד בצבא שכיר באפריקה ומקום קבורתו לא נודע. היעדרותו של הדוד גרמה למות אביהם משברון לב השובר גם את רוחה של אמם. בתוך כל זה נכנסים רוסים, אתיופים, אשכנזים, מזרחים וערבים ומעל הכול, ילדה נעדרת בשם ליר אוחיון שמביאה את הגיבור ליציאה למסע ארוך של חיפוש עצמי.

      גוטפרוינד הוא אחד מאותם מתי מעט שעליהם אפשר להגיד שהם לא כותבים מספיק. זה לא שהוא נעלם מהשטח, ספרו הקודם "בשבילה גיבורים עפים" ראה אור לפני חמש שנים, מרווח סביר בין יצירה ליצירה, אבל יש תחושה שהוא חיוני במיוחד משתי סיבות עיקריות. האחת היא שהוא עושה לחיפה את מה שאשכול נבו עשה לירושלים – מצליח לשים אותה במרכז המפה ולהעלים לחלוטין את תסמונת "העיר השנייה" (תל אביב לא מוזכרת ב"מזל עורב" אפילו פעם אחת); המרכזית היא שגוטפרוינד יודע איך להנגיש מידע. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל שילוב של עלילה קוהרנטית ונהירה עם שפה גבוהה הם לא עניין של מה בכך בספרות הישראלית העכשווית. אצל גוטפרוינד זה מגיע בטבעיות, פשוט יש לו את זה.

      מזל עורב (יח"צ)
      האם כשרון גדול מספיק בשביל לכתוב ספר גדול? כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      הוא סופר אמיתי, טהור וללא פוילעשטיקס. יודע כיצד לחדור, להשתמש בדיאלוגים הנכונים ולתאר בדיוק רב סיטואציות קטנות שמייצרות מצבים גדולים. זה משהו שגם מי שלא מכיר את גוטפרוינד ועבודותיו הקודמות עטורות השבחים יכול לזהות כבר משורות הפתיחה ב"מזל עורב": "מושיבים אותו. השולחן קטן, מרוחק מלב המסעדה, אולי כדי שלא יפריע לזוגות האוהבים וללקוחות האחרים שמוסיפים נוי לחלל החמים. מלצר מבוגר ניגש אליו בזהירות, כמי שנשלח לשאת ולתת עם שודד בנק המחזיק בבני ערובה".

      אז הכישרון הרב מטיל מורא על הקורא, השאלה היא האם זה מספיק. למרבה הצער, בעלילה נפערים לא מעט חורים שמונעים מ"מזל עורב" להפוך ליותר ממעניין, לרומן עם משמעות אמיתית. במידה מסוימת, גוטפרוינד יצר גיבור שדומה לו – איש מבריק בתחומו על גבול הגאונות שנתקע עם הידע שצבר ולא מצליח למצוא את המשך הדרך. כשהספר מסתיים, אנחנו מגלים כמה עובדות שמפחיתות מערכו למרות איכותו המשובחת. למשל, שלא כל חוטי העלילה נסגרו, שדמויות שהסתמנו קודם כמשמעותיות היו לא יותר מהערות שוליים, שאנחנו עדיין לא יודעים בדיוק האם מדובר ברומן בלשי או במסע חיפוש עצמי (קצת משניהם אבל גם אף לא אחד מהם).

      התכונה הבולטת של הדמות המרכזית היא היותה מאופיינת בתסמונת שטוקהולם, שבה השבוי מזדהה עם לוכדיו. לאורך הסיפור יוצר גוטפרוינד לא מעט סיטואציות שמדגישות את הקונפליקט שמוביל את גיבורו לרחם על האנשים שתקפו וביזו אותו. אלא שכמה מהן, ובעיקר סצנה אלימה שהופכת לאחד משיאי העלילה, מתבררות כלא נחוצות. זהו חיסרון גדול, משום שהמאמץ של הכותב יורד לטמיון ככל שהוא בורח מהדרך המתונה שהתווה בחלקו הראשון של הספר ומפלס נתיב חדש, צעקני יותר אבל עוצמתי פחות. דווקא הגלים הבינוניים שמורגשים בהתחלה הם שיוצרים תחושה של סחף מסוכן שמוביל לעין הסערה. ברגע שהם הופכים לגדולים ורועשים הם מתריעים מרחוק על הסכנה ומאבדים את האפקט.

      פתגם ישן גורס שסקס הוא כמו פיצה – גם כשהוא לא טוב הוא עדיין טוב. זה משהו שאפשר להגיד גם במקרה דנן. הספרות העברית צריכה את גוטפרוינד כמו אוויר לנשימה, משום שכל מוצר שיספק לא יהיה משעמם, קרוב לוודאי. "לא משעמם" היא הגדרה שעילוי כגוטפרוינד לא יכול להסתפק בה, אולם היא מתארת בדיוק את "מזל עורב", שמרומן שמתחיל נפלא הופך לעוד ספר סביר. חבל, כי כאן היה בהחלט פוטנציאל להרים יצירה בלתי נשכחת.

      מזל עורב/ אמיר גוטפרוינד, הוצאת זמורה ביתן, 239 עמודים

      האם תקראו את ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד? ספרו לנו בפייסבוק